מכאב אוזניים ועד לידה

בשבוע שעבר אחינעם (בתי בת ה 4) התלוננה באמצע הלילה שכואבת לה האוזן. עברנו לילה לבן של בכי כאב והתפתלויות. טפטפנו לה לאוזן לסירוגין שמן זית עם לבנדר ושמן פיגם. למחרת בבוקר עוד כאב לה קצת ובצהריים הכאב גבר. לי לא היתה כל כוונה לקחת אותה לרופא אבל מכיוון שהיא מאד אוהבת רופאים וביקשה שוב ושוב ללכת לבסוף נענתי. כשהגענו יצא לה נוזל צהוב מהאוזן. הרופא הנחמד בדק אותה ואמר שיש לה דלקת אוזניים ושהנוזל מעיד על מורסה שככל הנראה התפוצצה, מה שמעיד על תהליך החלמה של הדלקת אבל עוד הוא אמר שמכיוון שעוד כואב לה כנראה שהפתח נדבק שוב ועכשיו יש סכנה לזיהום בתוך הפצע. הוא המליץ על אנטיביוטיקה ל10 ימים דרך הפה +טיפות אנטיביוטיות לאוזן! מכיוון שהוא מכיר אותי היטב הוא נתן לי המרשם עם חיוך ושלח אותי לדרכי. חזרנו הביתה כמו שנסענו – ללא האנטיביוטיקה. למחרת היא כבר הרגישה בסדר גמור. תגידו לי אתם – לא קצת ממהרים הרופאים לפעמים? ולחשוב שהייתי יכולה לדחוף לה כמויות אנטיביוטיקה סתם כך…

נפלאות כוחות הריפוי הטבעיים המולדים של גופינו. הגוף יודע היטב את עבודתו – אם רק ניתן לו הזדמנות.

אותי זה מרגש. כאב אוזניים שעובר בעצמו בעזרת תנאים תומכים לגוף ולנפש ללא התערבות חיצונית שמדכאת את הערכת, מרגש אותי ממש כמו שמרגשת אותי לידה טבעית, לידה בתנאים הטבעיים והתומכים שמאפשרים חווית גדילה והעצמה שאין שווה לה. אף אחד מן הדברים הללו אינם מובנים מאליהם בימינו. הקטן כגדול. אפשר להתחיל בקטן, לצבור אמונה בגוף. למשל לזכור שחום הוא תגובה בריאה של הגוף לדלקת ואין לדכא את החום (אלא במקרים יוצאי דופן). וירוסים ושפעות למיניהם הם תגובה לשינויים חיצוניים או פנימיים שהגוף עובר והם נועדו להעביר אותנו את השינויים השונים – כמו גשר. יש לאפשר להם להיות, לעשות את העבודה שלהם, לתת לגוף להסתגל לחדש.

אני אוהבת לחיות ככה. אוהבת לזכור להשיל את הפחד ולעטות על עצמי אמונה. שם אני פוגשת זיכרון של אמת עמוקה. זה לא דורש מאמץ, רק נשימה, מבט פנימה ונזכרים.

פחד – בין השאר פוליו

.
 יש לי דחף בימים האחרונים לומר משהו בקול רם (לעצמי).

כשרציתי ללדת את הלידה הרביעית שלי לבד בבית ללא מיילדת והרב הגדול פחד עבורי וניסה להניע אותי מזה, כולל אפילו מיילדות בית… זה לא שינה הרבה כי קול פנימי הוביל אותי. קול שהיה חזק מכל קול אחר שהניע אותי בחיי עד אז.
פחדתי מהלידה הזאת אפילו אחרי שהיו לי 3 לידות בית קודמות נפלאות ללא שום סיבוכים.
המחשבה היחידה שהרגיעה את הפחד היתה המחשבה ללדת לבדי, ללא אף גורם אחר מבחוץ שיכול לקחת אחריות על המצב. נותרתי סומכת אך ורק על עצמי ועל הבריאה שהכל יתנהל בדיוק כפי שהוא צריך.
הדבר היחיד שהטריד אותי בבחירה שלי ללדת לבד היה הפחד ממה שתגיד החברה מסביב אם תקרה "תקלה" בלידה.
פחדתי לקחת אחריות מהבחינה הזאת. פחדתי מה יגידו עלי אם… פחדתי לטעות, פחדתי להיות נאשמת…
חייתי עם הפחד הזה במהלך כמעט כל ההריון עד כיומיים לפני הלידה, עד שהבנתי שזה חלק בלתי נפרד מהבחירה שלי ללדת לבד. לקיחת אחריות.
התמסרות מלאה לבריאה והבנה וקבלה עמוקה שלא אני אחראית כלל.
פרדוקס החיים – לוקחת אחריות על אי האחראיות.

היום אותם קולות עולים בתוכי ואני נאלצת שוב להתמודדות.
ליבי מנחה אותי בצורה ברורה לא להישאב למערבולת הפחד סביב המילה פוליו.
לשמחתי אני לא פותחת את הרדיו לשמוע חדשות אבל הפעמים הספורות שנקלעתי לשמוע חדשות בימים האחרונים הספיקו לי בכדי לזהות את התנועה השקרית של הפחד.                                                                                                                                                                                      הספיקו לי בכדי לדעת בוודאות שאני לא מעוניינת ליטול חלק בתנועה הזאת.
הספיקו לי בכדי להזכיר לעצמי שאני יכולה לזהות את האמת הפנימית שלי רק אם אני בשקט עם עצמי.
בוחרת את הבחירה שלי שלא אני בוחרת כלל.
בובה על חוטים שמביטה בעיניים פקוחות ועוצמת אותן בעדינות ובעייפות ונחה כשצריך.
נושמת עמוק ויודעת שיש כאן משהו גדול יותר ממה שרואות עיניי בכל רגע ורגע. מתמסרת לחוסר היכולת שלי לראות את התמונה הגדולה.
וכשעיניי עצומות וחשה את הרגיעה והמנוחה הפנימית בחושך המוחלט יודעת אמת שמתקיימת מעבר לפחד ומודה על הבחירות שלא אני בוחרת.

הכי נעים לא להאמין לפחד ולא לבחור מתוך פחד. מותר ואפשר לשים את הפחד בצד בכל רגע ולגלות משהו אחר.

אין לאן כי אין לאן

ארבעים שנה.

השקט תופס יותר מקום, הקצב המהיר מאט, סדר העדיפויות משתנה.

חמלה וקבלה מקבלים נוכחות עמוקה יותר.

מאדם סוער מאד נעשית יותר פשוטה מבפנים.

הפער בין הרצון להיות משהו מסוים לבין האדם שהיא אני מצטמצם.

היום ישובה על המרפסת עם אהובי נזכרתי כיצד עד לא מזמן כל ריב בינינו היה הופך את עולמי. נזכרתי איך היינו רבים, איך היינו צועקים אחד על השני, איך הריבים היו נמשכים על פני ימים, איך היינו פוגעים ונפגעים.

ההודיה והניסיון לראות את הטוב בכל דבר היה במאמץ.

כמו המאמץ לקום בבוקר להניק ילד, לנקות בית, לבשל ארוחה, אחרי לילה כואב ומתיש של שיחה כבדה על זוגיות על שיתוף פעולה על פרידה…

וכשהמוות עמד בפתח וכבר משירה אליו מבט בלית ברירה וכל מה שרוצה זה לנוס על חיי ומוצאת שוב שאין לאן, כי אין לאן, קורה משהו בפנים.

והמשהו הזה לא קורה בבת אחת או ברגע.

ההבנה מחלחלת פנימה לאט על פני שנים.

אין לאן לברוח לא מהצער, לא מהפחד, לא מהמוות ולא מהחיים.

והחיים והמוות שהם מקופלים האחד בתוך השני, הם הפרדוקס של הקיום הזה – הם התנועה, הם היצירה והיופי.

התנועה הפנימית קוראת  באיטיות ורק בדיעבד אפשר לזהות אותה. כמו צמיחה של ילד.

ההבנה שאין לאן לברוח, – ברגע האמת היא מחרידה וקרוב לוודאי שאם היה לאן היינו ממשיכים עד אינסוף. ברגעים קשים הכי אנושי זה לחפש את הדרך המהירה ביותר להרגיש יותר טוב.

כמו החלל הריק שאי אפשר למלא וכמה שאנחנו ממלאים אותו הוא רק נפער עמוק ורחב יותר וכל האנרגיה הולכת לשם. ומתישהו אנחנו מבינים שהחלל הריק הזה הוא רק נקודת מבט, שמספיק להפנות את תשומת הלב למקום אחר והנה ציפורים בשמיים, משב רוח, ריח של פריחה ואדמה לחה, אור השמש,  אינספור כוכבים בשמים, שקט של ים בתוכינו ומספיק לנשום ולמלא את הריאות ולהרגיש את החיים.

וכשיש מספיק שקט בפנים אפשר גם לעצום עיניים ולתת לחושך למלא את שדה הראיה בלא פחד. אפשר לחוש את המרחב האינסופי של המוות ולהתמוסס בתוכו בעדינות.

וכל זה קורה מעצמו אם רוצים בזה. אי אפשר להפסיק לברוח תוך כדי מנוסה ולמדתי שגם זה בסדר.

למדתי מחבר יקר שמספיק להתחיל ב – לא להתנגד להתנגדות. כאן התחלתי וכאן אני ממשיכה.

עולם של הקשבה

אני עוצמת עיניים, שקט… אחרי כמה נשימות מתחילה ניעה קלה כמו בסירה על מים שקטים, הלוך ושוב, עירסול שמביא איתו עוד שקט… המודעות נעה לכיוון אחר, תנועה איטית של התמלאות והתרוקנות וחוזר חלילה ומשנה מקצב…אני נשאבת פנימה כמו אל תוך מסע בחלל בין נופים לא מוכרים…

——————————————————————————————————————-

העניין שלי בהקשבה התחיל בהריון האחרון. הכנתי את עצמי ללידת בית ללא מיילדת. מרבית ההכנה עסקה בהקשבה פנימה, בהקשבה לעובר ובהקשבה לגוף שלי. כל יום הקדשתי זמן להקשבה הזאת. בהתחלה זה היה נעים ומרגיע אבל עם הזמן התחלתי להפליג בה למרחקים ארוכים בעונג מתגבר. בלידה עצמה נפלתי ישר אל תוך בועת השקט המוכרת שעטפה אותי מידי יום ויחד הפלגנו דרך תעלת הלידה עד היציאה… זה היה המסע הפיזי המופלא ביותר שחוויתי מימיי.

——————————————————————————————————————-

קצת איבדתי קשר עם ההקשבה עד שהתחלתי ללמוד קרניוסאקרל. לא ידעתי בדיוק למה אני נכנסת. חיפשתי עוד כלים שיסייעו לי לתת מענה עמוק ורציני יותר לבעיות שבהם העיסוי לא היה מספק. לא היה לי מושג איזה עולם עומד להיפתח בפני.

העבודה בקרניוסאקרל מבוססת בעיקרה על הקשבה. מטפלים רבים מכנים אותה "פסיכוטרפיה של הגוף".

בעזרת הקשבה למערכות שונות בגוף נוצר מרחב שמאפשר לגוף להתחיל לבטא את עצמו. ההקשבה הזאת משמשת מאין מראה שמשפקת חזרה לגוף את עצמו בשלמותו ומעוררת אותו אל עצמו, מעוררת את המשאבים הפנימיים הטבועים בנו מלידה. כך מתחילים תהליכי ריפוי.

בתחילה ההקשבה הזאת דרשה ממני מאמץ. המורה היתה מצביעה על המצח הכווץ שלי. תרפי.

בקרניוסאקרל אומרים "אל תחפש, תן לזה לבוא אליך"

נעזרתי "במנטרה" הזאת רבות, היא הזכירה לי שאני יכולה לסמוך. ככל שאני מרפה תוך כדי ההקשבה כך הגוף מספר יותר. או לחילופין כך אני פתוחה לקלוט יותר.

כמה לא מובנת מאליה היא  ההקשבה הזאת.

—————————————————————————————————————————–

בדרך כלל כאשר אנחנו מקשיבים לאדם אחר עוברת לנו בראש בו זמנית שיחה מקבילה –

אנחנו עונים לו בראש, מתווכחים איתו, מסכימים איתו או רוצים להוסיף … אבל תמיד יש לנו מה לומר.

הרבה פעמים אנחנו אפילו לא מאפשרים לו לסיים את דבריו, אנחנו נכנסים באמצע בלהט.

—————————————————————————————————————————–

לפני כמה ימים הבת שלי זרקה את כל הדברים שהיו על השולחן לרצפה מול העיניים שלי אחרי שסירבתי לבקשתה להביא לה עוד דף מהמגירה.

אוטומטית המחשבה שקפצה לחזית היתה "היא לא תעשה לי את זה, אני אראה לה מי כאן הבוס בבית הזה…" התכווצתי כולי ולפני שדרשתי ממנה באסרטיביות להרים הכל ומיד… לקחתי נשימה עמוקה ושמתי את כל השיחה הזאת בצד.

לרגע יכולתי להתבונן בה ובי, התבוננות נטולת שיפוט.

נוצר מקום שבו אפשר להיות  בלי הדרמה. האוויר היה נקי.

נתתי לגוף הוביל.

מצאתי את עצמי מתרוממת, מרימה  בשקט את הדברים שהיא זרקה ואז מרימה אותה בידיים, היא תפסה לי את הצוואר וחיבקה אותי חזק, אני מניחה שהיא הייתה מופתעת מהתגובה שלי. (רק אח"כ הבנתי שהרצון שהוביל אותי היה הרצון הפשוט להתקרב.)

לא דיברנו. הורדתי אותה נתתי לה יד והלכנו יחד להוציא דף מהמגירה.

—————————————————————————————————————————–

אני לומדת כמטפלת בקרניוסאקרל להיות כמה שיותר שקטה בגוף ובראש תוך כדי ההקשבה.

להיות במקום שלא "יודע" מה המטופל צריך.

להקשיב דרך הידיים שלי, דרך הגוף שלי.

אני לומדת  להקשיב עם מינימום מניפולציה. זה תהליך.

הרבה פעמים אני תופסת את עצמי תוך כדי הקשבה לגוף מנסה להניע תהליך מסויים. כל כך אוטומטי לי להיות "בפעולה".

כשאני עושה את זה אני יכולה להרגיש את המתח שנוצר, את האיום, אני לא סומכת על הגוף, על היכולות שלו,  על הקצב שלו.

עם הזמן אני לומדת כי מספיק לגוף אוזן קשבת תומכת ונוכחת בכדי שהוא יכיר בעצמו ויתחיל להניע את התהליכים הנדרשים בעצמו.

אני מוצאת שהגוף צמא לזה, מחכה לזה.

—————————————————————————————————————————–

חוסר ההקשבה מתחיל מן ההתחלה.

אני בדרך כלל מקשיבה לילדים שלי מהראש. (כשאני מקשיבה! הילדים זה האתגר הגדול ביותר שלי ביחס להקשבה)

אני מנסה להבין איזו תגובה תהיה נכונה, חינוכית, מה יביא לתוצאות הרצויות.

מה ירצה אותם, מה ישתיק אותם, מה ירגיע? העיקר שיהיה לי קצת שקט.

אני מקשיבה להם דרך פילטר "האמא הטובה" – איך אני אראה בעיני עצמי? בעיני אחרים? האם יצאתי חכמה? עצבנית? אסרטיבית מספיק?

אני מקשיבה להם מתוך הישרדות, "כן ,כן…" העיקר לעבור את היום הזה.

ואני גם מצליחה לפעמים להקשיב להם בפשטות.

—————————————————————————————————————————–

הקשבה לגוף והקשבה מהגוף – היא פעולה חיונית.

הגוף שלנו הוא "מכונה" יוצאת מן הכלל עם יכולות בלתי רגילות, הרבה יותר עצומות ממה שאנחנו מכירים בהן לרב.

הקשבה מדוייקת לגוף מעוררת אותנו להיזכר בטבע המולד שלנו, באחדות שלנו עם הבריאה כולה, מזכירה לנו את המקום השקט, חסר הפחד, הראשוני שממנו נובעים החיים.

איך הדבר הזה נשמר מאיתנו בסוד? סוד ההקשבה לגוף, ההקשבה בכלל- זה קסם!

כשמגלים אותו מתגלה עולם ומלואו.

ולא צריך ללמוד את זה, צריך רק להתחיל להקשיב ולהנות ממה שמתגלה.

יש אלף דרכים להקשיב.

—————————————————————————————————————————–

התפילה האישית שלי לעצמי היא ללמוד להקשיב לילדים שלי דרך הגוף – שלי ושלהם, בייחוד ככל שהם מתבגרים והראש החכם של כולנו הולך ותופס מקום נרחב.

"I understand it if you're mezmerized by your story…"

By Byron Katie/ A Thousand Names For Joy

Whenever you invite me, I'll jump into your dream. I'll follow you through the tunnel, into the darkness, into the darkest pit of suffering. I'll meet you there, I'll take you by the hand, and we'll walk through it together into the light.There's no place I won't enter. I'm everything, everywhere.

And, really, I have no ideas about whether you should or shouldn't suffer. I respect your path as much as I respect my own. I understand it if you're mezmerized by your story of who you are and you want to hold on to it for now. If you really don't want to suffer, I'm there for you. Through inquiry, I'll meet you as deeply as you want to go. Whatever you say, I'll meet it; whatever you ask for, I'll give. I love you, because I'm totally selfish. Loving you is simply self love.

I don't change, and I see change in you only if you say so. You are my inner life. You're the voice of myself, reporting my health at all times. Sickness or health–it's all fine with me. You're sad, you're not sad; you don't understand, you understand; you're peaceful; you're upset; you're this, you're that. I am each cell reporting itself. And, beyond all change, I know that each cell is always at peace.

As closely as I can describe it in words, I am your heart. I am what you look like inside yourself. I am the sweetest place you come from. I am no one. I am a mirror. I am the face in the mirror

Simplify your life

אנחנו נעים ונעים ונעים לעבר משהו, יעד זה או אחר וכל הזמן נדמה שאנחנו מתקרבים או מתרחקים או שהגענו
ובדיוק שנדמה שהגענו אנחנו מגלים שאנחנו עדיין בדרך וזה אינסופי ולעתים מייאש.
זה בדרך כלל מייאש כשלא ברור לנו לאיזה כיוון אנחנו הולכים או כשאנחנו לא יודעים איזה נתיב לקחת או כשאנחנו מוצאים את עצמינו שוב ושוב באותו המקום או במקום דומה.
והזמן מתקדם כל כך מהר במיוחד ככל שאנחנו מתבגרים ובוא זמנית תלויה מעלינו השאלה הנצחית, מה הספקנו עד כה? לאן הגענו? מה השגנו?
ואנחנו מודדים את עצמינו על פי ההישגים של חברים, שכנים, קולגות… אנחנו מסתכלים החוצה, מסביב, מעבר לפינה ומרגישים שהכל חומק לנו מבין הידיים, הזמן, הכסף, האהבה, החלומות.
מספיק שתכננתי תוכניות למחר והם התבטלו ואני חשה איך מגדל הקלפים הרם שבניתי מתמוטט בתוכי ואת מקומו לוקחים הספקות הפחדים חוסר הביטחון הנהירה למלא את המקום החסר.
המפליא הוא שכולנו הולכים את אותה הדרך הפשוטה והאמת בא היא אחת. אותה הדרך בדיוק. את הדרך של הלא נודע עד המוות.
ועדיין אנחנו ממשיכים לדמות לעצמינו שאנחנו יודעים מה יהיה מחר. שאנחנו מנווטים את הספינה הזאת. שאנחנו הקפטן, ואנחנו כל כך מזועזעים כשהדברים לא קורים כמתוכנן.
Simplify you life כתבה לי דודתי כשהעלתי בפניה את נושא החרדות שחזרו לפקוד אותי.
הרגשתי את הגוף שלי מתלמלא חדווה לקריאת המילים הפשוטות.
אנחת רווחה.
Simplify your life
כשמילים מדברות אמת, הגוף מגיב מעצמו. חשתי הקלה מיידית.
פשטות
לפשוט מעלי את המיותר, את השכבות שמכבידות עלי.
לוקחת נשימה.
כל לילה אני נכנסת למיטה, שוכבת על הגב, מניחה את איברי בנינוחות על המזרון, עוצמת עיניים נושמת ומקשיבה לרחשי גופי.
לתנועה הפנימית, לקולות, לתחושות.
אני נותנת למחשבות שלי לנדוד, לצייר לי ציורים פסיכדליים, כאוות נפשם.
אני יוצאת למסע בתוכי.
אני מחכה לזמן הזה כל היום.
מחכה לשקט הזה שבתוכו נמצא כל כך הרבה עניין, כל כך הרבה לא נודע ולא מודע שצף אל פני השטח ולוקח אותי לשיטוט.
אני מרותקת כל לילה מחדש.
והימים, מה עם הימים? איפה בהם המקום ללא ידוע?
מה ניתן לפשוט מהם?
איפה ההקשבה ביום? היכן ומתי היא נעלמת בתוך סבך התכנונים הדאגות הציפיות המחויבויות שמתעוררות עם הזריחה?
והשמש לעולם נאמנה.
עוד הקלה.

לא בזכות ועל אף

גבעול דק מזדקף ברוח, סביב הכל מתנועע מתעופף מתקפל הולך ושב

יש ימים שזה מסחרר את הדעת או את הלב

מתבוננת מהצד

הפער בין הרעש והשקט, בין העכור והצלול הולך ומצטמצם או מתרחב, זה לא ברור

אולי זה קורה בו זמנית

 

היא למדה שהיא נאהבת לא בזכות ועל אף המוזיקה שהיא שומעת, הספרים שהיא לא קוראת, האוכל שהיא מבשלת, הבגדים שהיא לובשת

דיעותיה ,פניה או גופה

ולהיפך

 

היא טועה לא מעט

דברים הולכים לאיבוד, דברים אחרים נשברים או מתקלקלים ושום דבר אינו נעשה בזמן, דחייה כרונית קוראים לזה

והיא חשבה אלף פעמים שזה אבוד אבל הוא לא נתן לה ללכת

אף פעם

בעקשנות.

 

שנים לקח לה לבין את זה

שנים

שלא בזכות,

ועל אף,

וגבעולים ועקשנות

 

ועוד שנים יקח לה להבין שכאשר תבוא לכתוב יכתב מה שיכתב

ולא בזכות ועל אף ראויה האהבה

חמין כבש לשבת

להכין חמין כבש לשבת

ללכת לישון מוקדם ולהתעורר עם שחר

לשים מוזיקה בסלון ולרקוד

ללטף את הראש של בתי אחרי שנרדמה עלי, להישאר להרגיש את הנשימה החמה והאיטית שלה על החזה שלי לפני שקמה לשטוף כלים

לבשל אגס עם קינמון ואגוז מוסקט

לאכול לאט

לשבת בשמש

להקשיב לעלים, להתבונן  באור וצל שמרקדים על המרפסת

לסגור את הדלת, לשבת על המיטה ולנשום

להתקלח במים חמים

ללכת יחפה

להרגיש יפה

לנוח כשעייפה

לעשות כלום שעה

לדבר כשבוער

להסתכל למעלה בעננים

להעז

לשמוח

לצחוק

לאכול טוב!

לשכוח כל מה שיודעת

לשתוק כשאין לי מילים

לעשות שטויות

טעויות

לבכות

לחיות!

לאכול חמין כבש בשבת – זה להיות מלכה

מלכה בממלכת בריאות חדוות החיים עלי האדמה.

לכתוב פשוט

לכתוב פשוט כי היא אוהבת

ללא קשר לכישרון או יכולת

לכתוב כי  זה בא לה מהלב,

כי היא נהנית לחפש את המילים,

כי היא נהנית להוציא אותם החוצה,

כי היא נהנית מהאקט הפיזי של הנחת הדיו מעֵט שאהוב עליה במיוחד על נייר קצת ישן,

כי זה אתגר עבורה.

ועדיין צריכה להזכיר לעצמה יום יום כי זאת זכותה

זכותו של כל אדם

ואתמול אמרה לעצמה לא תכתוב עוד

כי מה היא חושבת לעצמה?

כי אולי אחרים מגחכים?

כי מה לה ולשפה?

ובכל זאת התיישבה כהרגלה

בערב אחרי שהבית נדם והפסיק לקרוא בשמה

עם העט והנייר והסיגריה היומית וכתבה.

זאת אהבה.

summer feaver

עוטה מסיכה

בלילה מסתובבת בסמטאות חשוכות

צחוק פראי בוקע מתוך האבן הקרה

קורע את השקט לקרעים קטנים

לחות פנימית מרטיבה סדין לבן בסוד

פנינים פנינים נוטפים מתגלגלים

בחום

אדי הנשימה

 

לאן תפנה,

חולמת על מוות

ידיה רועדות רוטטות

נחשול גועה בה שולח אותה רחוק רחוק אל תוך הלילה, האינסוף, אל האימה

דלת שער הברזל הכבדה נפערת לרווחה ורוח פורצת מתוכה בפראות

גומעת כל צורה נקראת בדרכה

הכל נלקח

הכל,

כמו מגפה!

 

חולמת על ימים של אומץ

ימי חום ולהט

כשראשה מתגלגל לצידה ושפתיה פעורות וצחוק אדום מתגלגל על האדמה

נכרך סביב ראשי המאהבים והמאהבות שהיא חולמת

לא מחכה ולו דקה לפני שפותחת את פיה ובולעת

את כל העולם כולו!

 

בעירה!