Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for אוגוסט, 2012

summer feaver

עוטה מסיכה

בלילה מסתובבת בסמטאות חשוכות

צחוק פראי בוקע מתוך האבן הקרה

קורע את השקט לקרעים קטנים

לחות פנימית מרטיבה סדין לבן בסוד

פנינים פנינים נוטפים מתגלגלים

בחום

אדי הנשימה

 

לאן תפנה,

חולמת על מוות

ידיה רועדות רוטטות

נחשול גועה בה שולח אותה רחוק רחוק אל תוך הלילה, האינסוף, אל האימה

דלת שער הברזל הכבדה נפערת לרווחה ורוח פורצת מתוכה בפראות

גומעת כל צורה נקראת בדרכה

הכל נלקח

הכל,

כמו מגפה!

 

חולמת על ימים של אומץ

ימי חום ולהט

כשראשה מתגלגל לצידה ושפתיה פעורות וצחוק אדום מתגלגל על האדמה

נכרך סביב ראשי המאהבים והמאהבות שהיא חולמת

לא מחכה ולו דקה לפני שפותחת את פיה ובולעת

את כל העולם כולו!

 

בעירה!

Read Full Post »

לפני כשנה וחצי הלכתי לעשות בדיקות דם אחרי תקופה ממושכת של עייפות הולכת ומתגברת. במשך הרבה זמן חשבתי שזאת עצלות או דיכאון אבל בשלב מסויים כבר לא יכולתי להתעלם מזה יותר ובדיקות דם גילו שיש לי תת פעילות של בלוטת התריס.

הרופא נתן לי מרשם לאלטרוקסין והציע שאתחיל לקחת מיד. "מה יקרה אם לא אקח את התרופה?" שאלתי "את לא במצב של חיים או מוות בנתיים אז תהיי בסדר, השאלה היא האם תוכלי לחיות עם העייפות?"

כך הלכתי הביתה והתחלתי לחקור את הנושא. הרבה מחשבות רצו לי בראש.

אני לא אלאה אתכם פה בכל הפרטים של המסע הארוך שלי אבל בקצרה  ניסיתי בהתחלה לטפל בי בעצמי תוך הקשבה פנימה לגוף שלי, לצרכים שלי, לרצונות שלי, במדיטציות… עד שהעייפות הביאה אותי למצב של הכרעה, לא הרגשתי שאני יכולה לעשות את הדרך הזאת לבדי ופניתי למטפלים ברפואה המשלימה.

נסיתי הומאופטיה, דיקור, תזונה דרך הרפואה הסינית… כל דבר כזה ניסיתי תקופה של כמה חודשים. היה קשה להתמיד יותר זמן מזה מבלי לרצות לנסות משהו אחר שיביא להקלה.

כל דבר שדרש מאמץ פיזי כלשהו הרגיש כהר הגבוה ביותר שהיה עלי לתפס. הפעולות הכי יומיומיות דרשו ממני כוחות פיזיים ונפשיים שבקושי מצאתי. רק המחשבה על הכנת ארוחה למשפחה שלי או להלביש את הקטנה… יכלו להביא אותי לדיכאון.

יום יום הסתובבתי עם התחושה שלא ישנתי כל הלילה… ככה סחבתי כמעט שנתיים.

וכשהמצב נעשה כל כך רגיל כבר קשה לזכור שאי פעם היה אחרת. כל הזמן תהיתי מחדש אם זה אולי המצב הנורמלי של כל בני אדם ואני פשוט עצלנית?

הרופאים לא נתנו לי יותר מידי הכוונה או הסברים גם כשביקשתי. הרגשתי מאד לבד עם זה עד שמידי פעם הייתי מוצאת משהו שמישהו אחר כתב על זה מהחוויה האישית שלו וזה היה מרגיע ומנחם אותי. קשה להסביר למישהו אחר לחבר או בן זוג למה את נשפכת על הספה באמצע היום ולא מסוגלת לטפל בילדים שלך יום אחרי יום ואין לך איזו מחלה נראית לעין.

זאת הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה. אולי יש שם עוד מישהו שחווה את אותם סימפטומים ומרגיש עם זה לבד או סוחב רגשי אשמה על איך שהוא/היא חשים…

בלוטת התריס אחראית על כל כך הרבה פעילות בגוף. הגוף מתקשה לתפקד כשכל המערכת ההורמונאלית משובשת וזה משפיע על מערכת העיכול והאנרגיה בגוף ומצב הרוח.

לפני כחודש וחצי כשהייתי באמת על סף ייאוש וכבר קרובה מאד מאד להתחיל עם האלטרוקסין פגשתי מדקר שעובד בשיטת Stems And Branches  ואחרי טיפול אחד איתו הכל השתנה, כמו נס.

אני לא יודעת להגיד אם זה רק הטיפול שלו או שזאת התזונה המוקפדת מהרופאה הסינית שסוף סוף נכנסה לתוקף או שזה שילוב של הכל…או שפשוט הגיע הזמן, אבל זה לא חשוב לי כבר, העיקר שחזרתי לחיים – זאת התחושה.

ומה הביא אותי לכתוב את הפוסט הזה דווקא היום?

כי הערב אחרי תקופה מאד ממושכת (ועדיף לא לפרט כמה (-:) הרמתי את כל הבית ושטפתי אותו בכיף, בחדווה, בקלות – כמו פעם! דבר שהיה בלתי אפשרי לי לעשות עד לפני חודש וחצי.

ואם הדברים שלי יוכלו להביא נחמה לעוד מישהו אזי אני שמחה ואם אוכל להיות ליותר עזרה אשמח גם לתת פרטים נוספים.

Read Full Post »

היא הולכת סחור סחור כבר יומיים

אולי השיגעון תפס אותה סוף סוף

מבפנים כאוס, רעש ומהומה של קולות פנימיים מציף אותה

מבחוץ הרעש של הילדים מוציא אותה מדעתה

היא לא יודעת איך תעבור את היום הזה.

אילו הייתה חכמה הייתה קמה מהכסא מוציאה את העוף מהמקרר ומתחילה לבשל

עוזרת לקטנה לרדת מהשולחן

מנחמת את השלישי על המכה שקיבל בראש

עוזרת לשני להכין סנדוויץ'

מקשיבה לשיר שהבכור משמיע לה

מכניסה כביסה למכונה

מטאטא את הרצפה

מכינה לעצמה כוס תה

נותנת לדמעות לזלוג

משוחחת קצת עם אמה שכבר לא בחיים (תמיד שיחות נבונות מלאות אהבה והומור)

מלטפת את הכלב

עושה סיבוב קטן תחת האורנים

נותנת לרוח ללטף לה את הפנים

מחייכת קצת

ומקבלת את השבת שמחכה לה.

(פעם כשהשני היה קטן הוא ביקש ממנה שתצא איתו החוצה לראות משהו, "אני לא יכולה עכשיו" ענתה לו "אני עושה כלים". "זה בסדר" הוא השיב "אף אחד לא יעשה אותם בשבילך, את יכולה לבוא")

Read Full Post »

שמי ציפורה שטיין, אני בת 58, אמא ל 7 ילדים, סבתא ל 15 נכדים ויש לי עוד שלושה חודשים לחיות. אני יודעת את האמת הזאת בתוכי כבר הרבה זמן.

אני אישה בת 58 אבל מרגישה כמו תינוקת, ילדה, רב חיי אני מסתכלת במראה ולא מבינה מי האישה מולי שמתבגרת.

אני אישה בת 58 ואני רוצה לצעוק לעולם שרק התחלתי את חיי ועוד לא עשיתי שום דבר.

אני אישה בת 58 שחולמת להיות סופרת כשתגדל וחולמת על אהבת אמת שמעולם לא הייתה לה ולעולם לא תהיה.

אני אישה בת 58 שעוד לא למדה ללכת או לדבר.

אני אישה בת 58 שעוד לא יודעת את שמה.

אני אישה בת 58 עם 7 ילדים שעוד לא גידלתי ועוד לא הספקתי לאהוב ועוד לא הספקתי ללמד

שעוד לא הספיקה ללמוד

שעוד לא הספיקה לשמוע

שעוד לא הספיקה לראות

שעוד לא הספיקה.

עוד לא הספיקה להרגיש אישה

עוד לא הספיקה להיות אישה.

הספיקה ללדת, להניק, להאכיל, לחבק, ללטף, לנטוש, לחזור, ללכת, לברוח

שעוד לא הספיקה.

רק נולדתי ועוד לא נולדתי וכל מה שאני רוצה זה להיוולד ואני הולכת למות.

ואפילו לחשוב עליכם ילדים אהובים ויקרים שלי רק מכעיס אותי ומעורר בי שנאה וזעם על שאתם ממשיכים ואני לא ואני הרי הבאתי אתכם עד הלום ועכשיו אתם נותנים לי ללכת, ככה, זונחים אותי, נוטשים אותי

ואתם רוצים לבוא להיות איתי בימיי האחרונים ואני, איך אומר לכם את זה, לא רוצה, לא רוצה לראות אתכם, את הפרצופים היפים והצעירים שלכם

כמו פעם כשכל גבר שהייתי מביאה הביתה היה מתאהב בכן בנותיי היקרות לי מפז שכל חיי קינאתי בכן, שתלכו לעזאזל ואל תעזבו אותי להישאב אל תוך החור השחור שכבר נשאבתי אל תוכו.

תנו לי יד, אל תעזבו אותי ככה להישאב לעוד מקום בודד, מבדידות לבדידות.

בשביל מה הבאתי אתכם לעולם המזוין הזה אם לא בשביל לאהוב אותי, לגאול אותי מהבדידות הקיומית שנולדתי אל תוכו.

לגאול אותי מהנטישה של אמא שלי, של אחיי, של כל גבר שאי פעם אהבתי.

מעולם לא הבנתם אותי ולעולם לא תבינו אותי.

אתם חלק מבשרי מדמי מעצמותיי.

הלב שלי מורכב מ 7 נפשות קטנות ולעולם לא תדעו ולא תבינו ולא תקבלו את האהבה שלא תאמינו שאהבתי ותסחבו את החוסר הזה לעולמי עד, לנצח איתכם עד הקבר כמו שאני סחבתי,

החוסר המעיק הזה, החור שנשאר לעולם פעור ומשתוקק, שלא מבין את ערכו את

משמעותו – להימלא, להימלא בדברים הקטנים של העולם הזה, של החיים.

להימלא ברגע אחד של שקט, בצליל אחד של מוצרט, בלגימה אחת של מים, במבט אחד של נכד, ב"תודה" אחת "אמא",

בגאווה שחשתי כשראיתי אותך פעם ראשונה על במה וידעתי שאת מוכשרת ויכולתי להגיד לך את זה ויכולתי להיות סוף סוף האמא שרציתי להיות והאמא שרצית שאהיה – הגאה.

ויכולתי להגיד לך את זה כי לרגע נעלמה הקנאה ומילאה את מקומה הגאווה.

רגע אחד שבו הרגשתי ראויה כי הרגשתי חלק מכל זה, חלק מעולם שבו אנשים מרגישים ראויים וטובים ושלמים, ולא בגלל הכישרון ולא בגלל הגאווה, בגלל האהבה, האהבה שפתחה לי את העיניים לראות מי את ומי אני דרכך.

ואהבתי אותך ואני אוהבת אותך כמו שמעולם לא אהבתי ותסלחי לי שלא אהבתי את עצמי כמו שאהבתי אותך

תסלחי לי ביתי היקרה על שלא הצלחתי למלא את אינסוף החללים הריקים שבתוכי עד יומי האחרון ודעי לך שזה היה כל מסעת נפשי, חיי.

חיפשתי אנה ואנה, מבפנים ומבחוץ, הפכתי עולמות, חפרתי ברפש המזוהם של השאול, זעקתי למלאכים שבשמיים, מסרתי את גופי ונשמתי לבודהה, לישו, לאלוהים, לָגברים, מסרתי וחילקתי וחיפשתי ופיזרתי ואספתי

והנה אני כאן היום, בת 58, עור עצמות ודם שמתפוררים ונמוגים, נפש שעוזבת את בשרה ואני מתה מפחד ואני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי ואני יודעת שנכשלתי בגדול ואני יודעת שגם הצלחתי.

ואני יודעת שאני כבר לא פה אפילו שאני שוכבת כאן במיטה מולך ואני לא יכולה להסתכל לך בעיניים ואני לא רוצה שתגעי בי או תסתכלי עלי

אני יודעת שקיבלת את כל הצידה לדרך שאת צריכה וזקוקה לו אז אני נפרדת ממך בלב שלם מלא ספקות ואומרת לך שאת כבר לא זקוקה לי כמו שאני כבר לא זקוקה לך אז אני משחררת אותך ומבקשת שתשחררי גם אותי כי כבר הלכתי ממך ולעולם לא אעזוב אותך.

אז מלאי את ליבך בפרחים הוורדים המרהיבים שתלויים מולך משיח ההרדוף שבמדבר,

קחי אותם איתך וזכרי תמיד שאת הפרח הוורוד המרהיב שלי, לעולמי עד, לנצח נצחים.

(זה קטע שנכתב תוך כדי סדנת כתיבה עם גבי ניצן)

Read Full Post »