Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יולי, 2013

ארבעים שנה.

השקט תופס יותר מקום, הקצב המהיר מאט, סדר העדיפויות משתנה.

חמלה וקבלה מקבלים נוכחות עמוקה יותר.

מאדם סוער מאד נעשית יותר פשוטה מבפנים.

הפער בין הרצון להיות משהו מסוים לבין האדם שהיא אני מצטמצם.

היום ישובה על המרפסת עם אהובי נזכרתי כיצד עד לא מזמן כל ריב בינינו היה הופך את עולמי. נזכרתי איך היינו רבים, איך היינו צועקים אחד על השני, איך הריבים היו נמשכים על פני ימים, איך היינו פוגעים ונפגעים.

ההודיה והניסיון לראות את הטוב בכל דבר היה במאמץ.

כמו המאמץ לקום בבוקר להניק ילד, לנקות בית, לבשל ארוחה, אחרי לילה כואב ומתיש של שיחה כבדה על זוגיות על שיתוף פעולה על פרידה…

וכשהמוות עמד בפתח וכבר משירה אליו מבט בלית ברירה וכל מה שרוצה זה לנוס על חיי ומוצאת שוב שאין לאן, כי אין לאן, קורה משהו בפנים.

והמשהו הזה לא קורה בבת אחת או ברגע.

ההבנה מחלחלת פנימה לאט על פני שנים.

אין לאן לברוח לא מהצער, לא מהפחד, לא מהמוות ולא מהחיים.

והחיים והמוות שהם מקופלים האחד בתוך השני, הם הפרדוקס של הקיום הזה – הם התנועה, הם היצירה והיופי.

התנועה הפנימית קוראת  באיטיות ורק בדיעבד אפשר לזהות אותה. כמו צמיחה של ילד.

ההבנה שאין לאן לברוח, – ברגע האמת היא מחרידה וקרוב לוודאי שאם היה לאן היינו ממשיכים עד אינסוף. ברגעים קשים הכי אנושי זה לחפש את הדרך המהירה ביותר להרגיש יותר טוב.

כמו החלל הריק שאי אפשר למלא וכמה שאנחנו ממלאים אותו הוא רק נפער עמוק ורחב יותר וכל האנרגיה הולכת לשם. ומתישהו אנחנו מבינים שהחלל הריק הזה הוא רק נקודת מבט, שמספיק להפנות את תשומת הלב למקום אחר והנה ציפורים בשמיים, משב רוח, ריח של פריחה ואדמה לחה, אור השמש,  אינספור כוכבים בשמים, שקט של ים בתוכינו ומספיק לנשום ולמלא את הריאות ולהרגיש את החיים.

וכשיש מספיק שקט בפנים אפשר גם לעצום עיניים ולתת לחושך למלא את שדה הראיה בלא פחד. אפשר לחוש את המרחב האינסופי של המוות ולהתמוסס בתוכו בעדינות.

וכל זה קורה מעצמו אם רוצים בזה. אי אפשר להפסיק לברוח תוך כדי מנוסה ולמדתי שגם זה בסדר.

למדתי מחבר יקר שמספיק להתחיל ב – לא להתנגד להתנגדות. כאן התחלתי וכאן אני ממשיכה.

Read Full Post »