Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for יוני, 2012

כשדופק הלב מואץ והגוף לא שקט (יש בו פחד)

אני חולצת נעליים

ולוקחת את הקטנה לטיול

היא בתלת אופן אדום

אני ברגליים יחפות,

כל צעד מחבר אותי לאדמה

מחבר אותי לנשימה

לעץ

לשמיים,

האוויר מנשים אותי

השמש מספרת לי סיפור מרהיב של אש, של חיוּת

הקטנה מספרת לי על עלה ועל אבן

ועל עליות וירידות

והיא צועקת לי כשאני הולכת לאיבוד בתוך הראש שלי

ומושכת אותי חזרה אליה בלולאות של אהבה והתפעלות

ואני מודה לאלוהים

על השבת ועל השקט

על שעת בין ערביים

על כפות רגליים

ואדמה ושמיים

Read Full Post »

עבדתי קשה, דברים טובים קרו

והתגאיתי ושמחתי

ואז משהו התחיל לכרסם בי

לאכול אותי מבפנים

כמו משהו שהולך ונרקב

אבל ניסיתי להתעלם

הרי יש כל כך הרבה טוב

הכל מצביע על הצלחה

לא רציתי להקשיב לקול שנידנד והציק ומשך לי בשולי החצאית

מה גם שלא הבנתי מה הוא מבקש

מה? לא מגיע לי טוב? שאלתי

למה לא? אני עובדת קשה

וזה מניב פירות, יש תוצאות.

אני יודעת שמגיע לי טוב כמו שלכל אחד מגיע טוב

וזה בכלל לא עניין של מגיע…

וככה זה נמשך עד שהגעתי לתחתית ובזחילה חיפשתי את דרכי

ומתוך החושך הבנתי שכנראה הלכתי לאיבוד כששכחתי להודות

להודות שכל זה, זה לא אני

לא היצירה שלי

שכחתי שכל זה ניתן לי בחסד

ועל החסד הזה חשוב להודות

להודות בזה שזה לא אני וזה לא שלי

להודות על זה שזה לא אני וזה לא שלי

לשחרר לאוויר העולם את כל הכבלים בתודה גדולה

כדי שיהיה אפשר להמשיך לשחק את החיים

עם לב יותר פתוח ופחות כבד

ובלי פחד

ועם יותר אהבה

Read Full Post »

רק אני מרגישה כמו ילדה שכל הזמן טועה או מתבלבלת או שוכחת, בעולם שבו כולם מבוגרים אחראיים סביבי?

רק אני מאחרת להביא את הילדים לבית הספר?

רק אני שונאת שהם מקבלים שיעורי בית?

רק אני שוכחת להביא להם כובע וקרם הגנה לטיולים?

רק אני שוכחת לקבוע להם תור לרופא שיניים ונזכרת רק כשהם כבר צריכים טיפול שורש, וכשמגיעה סוף סוף לתור מגלה שהגענו ביום הלא נכון?

רק לי אין לי כח להאכיל אותם ארוחת ערב ומקווה שהם ירדמו לפני שישימו לב שעוד לא אכלו?

רק אצלי התשובה הכי רווחת לשאלות של הילדים שלי היא "לא יודעת, תשאלו את אבא"?

רק אני לא מצליחה לזכור מה ההבדל בין פק"מ למק"מ ומה זה קופת גמל או קרן השתלמות – ולא משנה כמה פעמים מסבירים לי?!

ואם צריך למכור דולרים אני אומרת לקנות וכשצריך לקנות אומרת למכור ולא מבינה למה אומרים למכור כשנראה לי שצריך להגיד לקנות ובכלל למה לא אומרים פשוט להחליף???!!!

רק אני מחכה שלוש שנים להזמין בעל מקצוע לתקן את הדליפה בכיור?

רק אני מזמינה בעל מקצוע ולא שואלת אותו לפני שהוא מתחיל כמה כל זה יעלה?!

רק אני לא מבינה מה תפקידה של האופוזיציה או זוכרת מי שר החינוך עכשיו?

רק אני אומרת את האמת כשעדיף היה לעגל בפינות

אבל משקרת כשכדאי היה לומר את האמת?

רק אני לא יודעת לתמצת?

 

ועכשיו יותר מתמיד כשאני בונה ומגשימה חלום אני גם מפחדת יותר מתמיד

ונרגשת יותר מתמיד

ועושה טעויות טפשיות

ואני רוצה להסתיר אותם

אני רוצה להיראות מבחוץ מסודרת מבוגרת ומבינה עניין

ולפעמים הפער בין מי שאני לבין מי שהייתי רוצה להידמות לו מרגיש גדול עד כדי כך שאני רוצה לוותר על הכל ולחזור אחורה

לימים בהם לא ניסיתי להגשים חלומות

שבקושי חלמתי אותם.

ככה הרגשתי היום

כשטעיתי מתוך אימפולסיביות

והרגשתי את העולם סביבי מתפורר – על לא כלום

על הבושה

וזה מה שהניע אותי לכתוב עכשיו,

בכתיבה אני מיישרת את ההדורים ביני לבין עצמי

ביני לבין העולם

תודה

Read Full Post »

 שבר כלי ,
יוצאת מהבית, עצובה, טרודה, מבולבלת
לצאת מהבית לעשות טיפולים במוצ"ש הקר הזה מרגיש כבד וקשה
בדרך באוטו נושמת אל תוך השקט והחושך
 
המגע בגוף של האישה שנשכבת על מיטת הטיפולים שלי
מביא איתו מזור מיידי לגופי ולנפשי
בסיום המחצית הראשונה של הטיפול אני מבקשת ממנה להסתובב וכבר כולי שרויה במסע המופלא של גילוי הגוף החדש הזה
אין פחד, אין דאגה, אין עצב… כל זה נשאר רחוק מאחורי, בעולם הולך ונעלם
ואני בעולם חדש
סקרנית עד אין קץ
הגוף שלפני נעתר
אני נשאבת פנימה… אין זמן, אין מקום
כאן, ברגע המיוחד הזה אני חושבת על המילה – אנרגיה
איך עוד אפשר לקרוא לזה?
זה מעבר למילים או להבנה
היא אמרה "את מדברת עם הגוף שלי"
כן, זה גוף מדבר עם גוף
לראש שלי אין מושג מה הידיים עושות
הן לא זקוקות לו
הן גם לא זקוקות לעיניים שלי
זה גם לא הידיים עושות
זאת חוויה כולית
היא שלמה
בין שתינו
זה לא אני המטפלת או היא המטופלת
זה ריקוד משותף
ללא ההתמסרות שלה אין שיחה
ללא ההתמסרות שלי לא מתקיים הריקוד
אבל כשהשתיים מתמסרות
זה משחק שלם
זה ריקוד טנגו או סלסה
זה עולם ומלואו
זה סיפוק שאין שני לו
וכשהיא מחבקת אותי בסוף ואומרת תודה לך אני רוצה לצעוק "תודה – לך!" (אבל אני לא צועקת רק אומרת)

Read Full Post »

הומאז' קטן

בהתחלה אמא שלי לימדה אותי.

כשנולדתי היא לימדה אותי אהבה וקירבה, וכשגדלתי קצת היא לימדה אותי פחד וריחוק, או שאפשר לומר למדנו יחד.

כשהתבגרתי קצת יותר היא לימדה אותי לטפל.

בשלב הזה כבר כמעט לא נגענו אחת בשניה פיזית אבל לימדנו אחת את השניה ללא הרף

יחד אהבנו ויחד כאבנו

היא נתנה לי כלים לעבוד איתם

כלים מכל מיני סוגים

ויצאתי לדרכי

ופגשתי באנשים שונים בדרך שנתנו לי עוד כלים

פגשתי באיש אחד מאד מיוחד שלקח אותי תחת כנפיו והעניק לי כנפיים זעירות של ערך עצמי

הוא לימד אותי מקצועיות

הוא נתן לי גבולות

לקח ממני את המסטיק והמשחק המיני שיכול להתלוות לטיפול

הוא לימד אותי לאסוף את השיער וללבוש לבן וצנוע

הוא לימד אותי התמדה, מסירות, עומק

הוא לימד אותי את המקצוע

ואת משמעותו

ונתן לי אהבת אב

וכשהייתי מוכנה המשכתי בדרך (הוא אמר לי תמיד "לאן שלא תלכי תמיד תסתדרי כי יש לך שתי ידיים")

הזמן והאנשים לימדו אותי לעבוד לאט וביסודיות

הזמן מלמד אותי כל הזמן שאין לאן למהר (אבל אני לומדת לאט).

להיות מטופלת של אחרים מלמד אותי הכי הרבה

לומדת כל הזמן

ואז פגשתי גבר שלימד אותי רכות ומגע

ואז הגיעו הילדים

ולמדתי עוד אהבה

והחיים האילו הביאו איתם

כאב

ועוד אהבה

ועוד כאב

ואמא שלי הלכה ממני

והכאב גדל והביא עוד כאב ועוד כאב עד שלא נותר מקום לברוח אליו

הכל נבלע בתוך הכאב הזה

ושוב הזמן עשה את שלו באהבה ובחסד

וכדרכו של מעגל החיים, המוות הביא איתו חיים חדשים

חיים חדשים

והיום לגעת באנשים זה עולם

זה חיים

היום כל נגיעה היא הודייה

אמא שלי ז"ל עם הבת הקטנה שלנו

Read Full Post »