Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘פחד’ Category

בשבוע שעבר אחינעם (בתי בת ה 4) התלוננה באמצע הלילה שכואבת לה האוזן. עברנו לילה לבן של בכי כאב והתפתלויות. טפטפנו לה לאוזן לסירוגין שמן זית עם לבנדר ושמן פיגם. למחרת בבוקר עוד כאב לה קצת ובצהריים הכאב גבר. לי לא היתה כל כוונה לקחת אותה לרופא אבל מכיוון שהיא מאד אוהבת רופאים וביקשה שוב ושוב ללכת לבסוף נענתי. כשהגענו יצא לה נוזל צהוב מהאוזן. הרופא הנחמד בדק אותה ואמר שיש לה דלקת אוזניים ושהנוזל מעיד על מורסה שככל הנראה התפוצצה, מה שמעיד על תהליך החלמה של הדלקת אבל עוד הוא אמר שמכיוון שעוד כואב לה כנראה שהפתח נדבק שוב ועכשיו יש סכנה לזיהום בתוך הפצע. הוא המליץ על אנטיביוטיקה ל10 ימים דרך הפה +טיפות אנטיביוטיות לאוזן! מכיוון שהוא מכיר אותי היטב הוא נתן לי המרשם עם חיוך ושלח אותי לדרכי. חזרנו הביתה כמו שנסענו – ללא האנטיביוטיקה. למחרת היא כבר הרגישה בסדר גמור. תגידו לי אתם – לא קצת ממהרים הרופאים לפעמים? ולחשוב שהייתי יכולה לדחוף לה כמויות אנטיביוטיקה סתם כך…

נפלאות כוחות הריפוי הטבעיים המולדים של גופינו. הגוף יודע היטב את עבודתו – אם רק ניתן לו הזדמנות.

אותי זה מרגש. כאב אוזניים שעובר בעצמו בעזרת תנאים תומכים לגוף ולנפש ללא התערבות חיצונית שמדכאת את הערכת, מרגש אותי ממש כמו שמרגשת אותי לידה טבעית, לידה בתנאים הטבעיים והתומכים שמאפשרים חווית גדילה והעצמה שאין שווה לה. אף אחד מן הדברים הללו אינם מובנים מאליהם בימינו. הקטן כגדול. אפשר להתחיל בקטן, לצבור אמונה בגוף. למשל לזכור שחום הוא תגובה בריאה של הגוף לדלקת ואין לדכא את החום (אלא במקרים יוצאי דופן). וירוסים ושפעות למיניהם הם תגובה לשינויים חיצוניים או פנימיים שהגוף עובר והם נועדו להעביר אותנו את השינויים השונים – כמו גשר. יש לאפשר להם להיות, לעשות את העבודה שלהם, לתת לגוף להסתגל לחדש.

אני אוהבת לחיות ככה. אוהבת לזכור להשיל את הפחד ולעטות על עצמי אמונה. שם אני פוגשת זיכרון של אמת עמוקה. זה לא דורש מאמץ, רק נשימה, מבט פנימה ונזכרים.

Read Full Post »

.
 יש לי דחף בימים האחרונים לומר משהו בקול רם (לעצמי).

כשרציתי ללדת את הלידה הרביעית שלי לבד בבית ללא מיילדת והרב הגדול פחד עבורי וניסה להניע אותי מזה, כולל אפילו מיילדות בית… זה לא שינה הרבה כי קול פנימי הוביל אותי. קול שהיה חזק מכל קול אחר שהניע אותי בחיי עד אז.
פחדתי מהלידה הזאת אפילו אחרי שהיו לי 3 לידות בית קודמות נפלאות ללא שום סיבוכים.
המחשבה היחידה שהרגיעה את הפחד היתה המחשבה ללדת לבדי, ללא אף גורם אחר מבחוץ שיכול לקחת אחריות על המצב. נותרתי סומכת אך ורק על עצמי ועל הבריאה שהכל יתנהל בדיוק כפי שהוא צריך.
הדבר היחיד שהטריד אותי בבחירה שלי ללדת לבד היה הפחד ממה שתגיד החברה מסביב אם תקרה "תקלה" בלידה.
פחדתי לקחת אחריות מהבחינה הזאת. פחדתי מה יגידו עלי אם… פחדתי לטעות, פחדתי להיות נאשמת…
חייתי עם הפחד הזה במהלך כמעט כל ההריון עד כיומיים לפני הלידה, עד שהבנתי שזה חלק בלתי נפרד מהבחירה שלי ללדת לבד. לקיחת אחריות.
התמסרות מלאה לבריאה והבנה וקבלה עמוקה שלא אני אחראית כלל.
פרדוקס החיים – לוקחת אחריות על אי האחראיות.


היום אותם קולות עולים בתוכי ואני נאלצת שוב להתמודדות.
ליבי מנחה אותי בצורה ברורה לא להישאב למערבולת הפחד סביב המילה פוליו.
לשמחתי אני לא פותחת את הרדיו לשמוע חדשות אבל הפעמים הספורות שנקלעתי לשמוע חדשות בימים האחרונים הספיקו לי בכדי לזהות את התנועה השקרית של הפחד.
                                                                                                                                                                                      הספיקו לי בכדי לדעת בוודאות שאני לא מעוניינת ליטול חלק בתנועה הזאת.
הספיקו לי בכדי להזכיר לעצמי שאני יכולה לזהות את האמת הפנימית שלי רק אם אני בשקט עם עצמי.
בוחרת את הבחירה שלי שלא אני בוחרת כלל.
בובה על חוטים שמביטה בעיניים פקוחות ועוצמת אותן בעדינות ובעייפות ונחה כשצריך.
נושמת עמוק ויודעת שיש כאן משהו גדול יותר ממה שרואות עיניי בכל רגע ורגע. מתמסרת לחוסר היכולת שלי לראות את התמונה הגדולה.
וכשעיניי עצומות וחשה את הרגיעה והמנוחה הפנימית בחושך המוחלט יודעת אמת שמתקיימת מעבר לפחד ומודה על הבחירות שלא אני בוחרת.

הכי נעים לא להאמין לפחד ולא לבחור מתוך פחד. מותר ואפשר לשים את הפחד בצד בכל רגע ולגלות משהו אחר.

Read Full Post »

ארבעים שנה.

השקט תופס יותר מקום, הקצב המהיר מאט, סדר העדיפויות משתנה.

חמלה וקבלה מקבלים נוכחות עמוקה יותר.

מאדם סוער מאד נעשית יותר פשוטה מבפנים.

הפער בין הרצון להיות משהו מסוים לבין האדם שהיא אני מצטמצם.

היום ישובה על המרפסת עם אהובי נזכרתי כיצד עד לא מזמן כל ריב בינינו היה הופך את עולמי. נזכרתי איך היינו רבים, איך היינו צועקים אחד על השני, איך הריבים היו נמשכים על פני ימים, איך היינו פוגעים ונפגעים.

ההודיה והניסיון לראות את הטוב בכל דבר היה במאמץ.

כמו המאמץ לקום בבוקר להניק ילד, לנקות בית, לבשל ארוחה, אחרי לילה כואב ומתיש של שיחה כבדה על זוגיות על שיתוף פעולה על פרידה…

וכשהמוות עמד בפתח וכבר משירה אליו מבט בלית ברירה וכל מה שרוצה זה לנוס על חיי ומוצאת שוב שאין לאן, כי אין לאן, קורה משהו בפנים.

והמשהו הזה לא קורה בבת אחת או ברגע.

ההבנה מחלחלת פנימה לאט על פני שנים.

אין לאן לברוח לא מהצער, לא מהפחד, לא מהמוות ולא מהחיים.

והחיים והמוות שהם מקופלים האחד בתוך השני, הם הפרדוקס של הקיום הזה – הם התנועה, הם היצירה והיופי.

התנועה הפנימית קוראת  באיטיות ורק בדיעבד אפשר לזהות אותה. כמו צמיחה של ילד.

ההבנה שאין לאן לברוח, – ברגע האמת היא מחרידה וקרוב לוודאי שאם היה לאן היינו ממשיכים עד אינסוף. ברגעים קשים הכי אנושי זה לחפש את הדרך המהירה ביותר להרגיש יותר טוב.

כמו החלל הריק שאי אפשר למלא וכמה שאנחנו ממלאים אותו הוא רק נפער עמוק ורחב יותר וכל האנרגיה הולכת לשם. ומתישהו אנחנו מבינים שהחלל הריק הזה הוא רק נקודת מבט, שמספיק להפנות את תשומת הלב למקום אחר והנה ציפורים בשמיים, משב רוח, ריח של פריחה ואדמה לחה, אור השמש,  אינספור כוכבים בשמים, שקט של ים בתוכינו ומספיק לנשום ולמלא את הריאות ולהרגיש את החיים.

וכשיש מספיק שקט בפנים אפשר גם לעצום עיניים ולתת לחושך למלא את שדה הראיה בלא פחד. אפשר לחוש את המרחב האינסופי של המוות ולהתמוסס בתוכו בעדינות.

וכל זה קורה מעצמו אם רוצים בזה. אי אפשר להפסיק לברוח תוך כדי מנוסה ולמדתי שגם זה בסדר.

למדתי מחבר יקר שמספיק להתחיל ב – לא להתנגד להתנגדות. כאן התחלתי וכאן אני ממשיכה.

Read Full Post »

שמי ציפורה שטיין, אני בת 58, אמא ל 7 ילדים, סבתא ל 15 נכדים ויש לי עוד שלושה חודשים לחיות. אני יודעת את האמת הזאת בתוכי כבר הרבה זמן.

אני אישה בת 58 אבל מרגישה כמו תינוקת, ילדה, רב חיי אני מסתכלת במראה ולא מבינה מי האישה מולי שמתבגרת.

אני אישה בת 58 ואני רוצה לצעוק לעולם שרק התחלתי את חיי ועוד לא עשיתי שום דבר.

אני אישה בת 58 שחולמת להיות סופרת כשתגדל וחולמת על אהבת אמת שמעולם לא הייתה לה ולעולם לא תהיה.

אני אישה בת 58 שעוד לא למדה ללכת או לדבר.

אני אישה בת 58 שעוד לא יודעת את שמה.

אני אישה בת 58 עם 7 ילדים שעוד לא גידלתי ועוד לא הספקתי לאהוב ועוד לא הספקתי ללמד

שעוד לא הספיקה ללמוד

שעוד לא הספיקה לשמוע

שעוד לא הספיקה לראות

שעוד לא הספיקה.

עוד לא הספיקה להרגיש אישה

עוד לא הספיקה להיות אישה.

הספיקה ללדת, להניק, להאכיל, לחבק, ללטף, לנטוש, לחזור, ללכת, לברוח

שעוד לא הספיקה.

רק נולדתי ועוד לא נולדתי וכל מה שאני רוצה זה להיוולד ואני הולכת למות.

ואפילו לחשוב עליכם ילדים אהובים ויקרים שלי רק מכעיס אותי ומעורר בי שנאה וזעם על שאתם ממשיכים ואני לא ואני הרי הבאתי אתכם עד הלום ועכשיו אתם נותנים לי ללכת, ככה, זונחים אותי, נוטשים אותי

ואתם רוצים לבוא להיות איתי בימיי האחרונים ואני, איך אומר לכם את זה, לא רוצה, לא רוצה לראות אתכם, את הפרצופים היפים והצעירים שלכם

כמו פעם כשכל גבר שהייתי מביאה הביתה היה מתאהב בכן בנותיי היקרות לי מפז שכל חיי קינאתי בכן, שתלכו לעזאזל ואל תעזבו אותי להישאב אל תוך החור השחור שכבר נשאבתי אל תוכו.

תנו לי יד, אל תעזבו אותי ככה להישאב לעוד מקום בודד, מבדידות לבדידות.

בשביל מה הבאתי אתכם לעולם המזוין הזה אם לא בשביל לאהוב אותי, לגאול אותי מהבדידות הקיומית שנולדתי אל תוכו.

לגאול אותי מהנטישה של אמא שלי, של אחיי, של כל גבר שאי פעם אהבתי.

מעולם לא הבנתם אותי ולעולם לא תבינו אותי.

אתם חלק מבשרי מדמי מעצמותיי.

הלב שלי מורכב מ 7 נפשות קטנות ולעולם לא תדעו ולא תבינו ולא תקבלו את האהבה שלא תאמינו שאהבתי ותסחבו את החוסר הזה לעולמי עד, לנצח איתכם עד הקבר כמו שאני סחבתי,

החוסר המעיק הזה, החור שנשאר לעולם פעור ומשתוקק, שלא מבין את ערכו את

משמעותו – להימלא, להימלא בדברים הקטנים של העולם הזה, של החיים.

להימלא ברגע אחד של שקט, בצליל אחד של מוצרט, בלגימה אחת של מים, במבט אחד של נכד, ב"תודה" אחת "אמא",

בגאווה שחשתי כשראיתי אותך פעם ראשונה על במה וידעתי שאת מוכשרת ויכולתי להגיד לך את זה ויכולתי להיות סוף סוף האמא שרציתי להיות והאמא שרצית שאהיה – הגאה.

ויכולתי להגיד לך את זה כי לרגע נעלמה הקנאה ומילאה את מקומה הגאווה.

רגע אחד שבו הרגשתי ראויה כי הרגשתי חלק מכל זה, חלק מעולם שבו אנשים מרגישים ראויים וטובים ושלמים, ולא בגלל הכישרון ולא בגלל הגאווה, בגלל האהבה, האהבה שפתחה לי את העיניים לראות מי את ומי אני דרכך.

ואהבתי אותך ואני אוהבת אותך כמו שמעולם לא אהבתי ותסלחי לי שלא אהבתי את עצמי כמו שאהבתי אותך

תסלחי לי ביתי היקרה על שלא הצלחתי למלא את אינסוף החללים הריקים שבתוכי עד יומי האחרון ודעי לך שזה היה כל מסעת נפשי, חיי.

חיפשתי אנה ואנה, מבפנים ומבחוץ, הפכתי עולמות, חפרתי ברפש המזוהם של השאול, זעקתי למלאכים שבשמיים, מסרתי את גופי ונשמתי לבודהה, לישו, לאלוהים, לָגברים, מסרתי וחילקתי וחיפשתי ופיזרתי ואספתי

והנה אני כאן היום, בת 58, עור עצמות ודם שמתפוררים ונמוגים, נפש שעוזבת את בשרה ואני מתה מפחד ואני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי ואני יודעת שנכשלתי בגדול ואני יודעת שגם הצלחתי.

ואני יודעת שאני כבר לא פה אפילו שאני שוכבת כאן במיטה מולך ואני לא יכולה להסתכל לך בעיניים ואני לא רוצה שתגעי בי או תסתכלי עלי

אני יודעת שקיבלת את כל הצידה לדרך שאת צריכה וזקוקה לו אז אני נפרדת ממך בלב שלם מלא ספקות ואומרת לך שאת כבר לא זקוקה לי כמו שאני כבר לא זקוקה לך אז אני משחררת אותך ומבקשת שתשחררי גם אותי כי כבר הלכתי ממך ולעולם לא אעזוב אותך.

אז מלאי את ליבך בפרחים הוורדים המרהיבים שתלויים מולך משיח ההרדוף שבמדבר,

קחי אותם איתך וזכרי תמיד שאת הפרח הוורוד המרהיב שלי, לעולמי עד, לנצח נצחים.

(זה קטע שנכתב תוך כדי סדנת כתיבה עם גבי ניצן)

Read Full Post »

כשדופק הלב מואץ והגוף לא שקט (יש בו פחד)

אני חולצת נעליים

ולוקחת את הקטנה לטיול

היא בתלת אופן אדום

אני ברגליים יחפות,

כל צעד מחבר אותי לאדמה

מחבר אותי לנשימה

לעץ

לשמיים,

האוויר מנשים אותי

השמש מספרת לי סיפור מרהיב של אש, של חיוּת

הקטנה מספרת לי על עלה ועל אבן

ועל עליות וירידות

והיא צועקת לי כשאני הולכת לאיבוד בתוך הראש שלי

ומושכת אותי חזרה אליה בלולאות של אהבה והתפעלות

ואני מודה לאלוהים

על השבת ועל השקט

על שעת בין ערביים

על כפות רגליים

ואדמה ושמיים

Read Full Post »