Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘לחלום’ Category

שמי ציפורה שטיין, אני בת 58, אמא ל 7 ילדים, סבתא ל 15 נכדים ויש לי עוד שלושה חודשים לחיות. אני יודעת את האמת הזאת בתוכי כבר הרבה זמן.

אני אישה בת 58 אבל מרגישה כמו תינוקת, ילדה, רב חיי אני מסתכלת במראה ולא מבינה מי האישה מולי שמתבגרת.

אני אישה בת 58 ואני רוצה לצעוק לעולם שרק התחלתי את חיי ועוד לא עשיתי שום דבר.

אני אישה בת 58 שחולמת להיות סופרת כשתגדל וחולמת על אהבת אמת שמעולם לא הייתה לה ולעולם לא תהיה.

אני אישה בת 58 שעוד לא למדה ללכת או לדבר.

אני אישה בת 58 שעוד לא יודעת את שמה.

אני אישה בת 58 עם 7 ילדים שעוד לא גידלתי ועוד לא הספקתי לאהוב ועוד לא הספקתי ללמד

שעוד לא הספיקה ללמוד

שעוד לא הספיקה לשמוע

שעוד לא הספיקה לראות

שעוד לא הספיקה.

עוד לא הספיקה להרגיש אישה

עוד לא הספיקה להיות אישה.

הספיקה ללדת, להניק, להאכיל, לחבק, ללטף, לנטוש, לחזור, ללכת, לברוח

שעוד לא הספיקה.

רק נולדתי ועוד לא נולדתי וכל מה שאני רוצה זה להיוולד ואני הולכת למות.

ואפילו לחשוב עליכם ילדים אהובים ויקרים שלי רק מכעיס אותי ומעורר בי שנאה וזעם על שאתם ממשיכים ואני לא ואני הרי הבאתי אתכם עד הלום ועכשיו אתם נותנים לי ללכת, ככה, זונחים אותי, נוטשים אותי

ואתם רוצים לבוא להיות איתי בימיי האחרונים ואני, איך אומר לכם את זה, לא רוצה, לא רוצה לראות אתכם, את הפרצופים היפים והצעירים שלכם

כמו פעם כשכל גבר שהייתי מביאה הביתה היה מתאהב בכן בנותיי היקרות לי מפז שכל חיי קינאתי בכן, שתלכו לעזאזל ואל תעזבו אותי להישאב אל תוך החור השחור שכבר נשאבתי אל תוכו.

תנו לי יד, אל תעזבו אותי ככה להישאב לעוד מקום בודד, מבדידות לבדידות.

בשביל מה הבאתי אתכם לעולם המזוין הזה אם לא בשביל לאהוב אותי, לגאול אותי מהבדידות הקיומית שנולדתי אל תוכו.

לגאול אותי מהנטישה של אמא שלי, של אחיי, של כל גבר שאי פעם אהבתי.

מעולם לא הבנתם אותי ולעולם לא תבינו אותי.

אתם חלק מבשרי מדמי מעצמותיי.

הלב שלי מורכב מ 7 נפשות קטנות ולעולם לא תדעו ולא תבינו ולא תקבלו את האהבה שלא תאמינו שאהבתי ותסחבו את החוסר הזה לעולמי עד, לנצח איתכם עד הקבר כמו שאני סחבתי,

החוסר המעיק הזה, החור שנשאר לעולם פעור ומשתוקק, שלא מבין את ערכו את

משמעותו – להימלא, להימלא בדברים הקטנים של העולם הזה, של החיים.

להימלא ברגע אחד של שקט, בצליל אחד של מוצרט, בלגימה אחת של מים, במבט אחד של נכד, ב"תודה" אחת "אמא",

בגאווה שחשתי כשראיתי אותך פעם ראשונה על במה וידעתי שאת מוכשרת ויכולתי להגיד לך את זה ויכולתי להיות סוף סוף האמא שרציתי להיות והאמא שרצית שאהיה – הגאה.

ויכולתי להגיד לך את זה כי לרגע נעלמה הקנאה ומילאה את מקומה הגאווה.

רגע אחד שבו הרגשתי ראויה כי הרגשתי חלק מכל זה, חלק מעולם שבו אנשים מרגישים ראויים וטובים ושלמים, ולא בגלל הכישרון ולא בגלל הגאווה, בגלל האהבה, האהבה שפתחה לי את העיניים לראות מי את ומי אני דרכך.

ואהבתי אותך ואני אוהבת אותך כמו שמעולם לא אהבתי ותסלחי לי שלא אהבתי את עצמי כמו שאהבתי אותך

תסלחי לי ביתי היקרה על שלא הצלחתי למלא את אינסוף החללים הריקים שבתוכי עד יומי האחרון ודעי לך שזה היה כל מסעת נפשי, חיי.

חיפשתי אנה ואנה, מבפנים ומבחוץ, הפכתי עולמות, חפרתי ברפש המזוהם של השאול, זעקתי למלאכים שבשמיים, מסרתי את גופי ונשמתי לבודהה, לישו, לאלוהים, לָגברים, מסרתי וחילקתי וחיפשתי ופיזרתי ואספתי

והנה אני כאן היום, בת 58, עור עצמות ודם שמתפוררים ונמוגים, נפש שעוזבת את בשרה ואני מתה מפחד ואני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי ואני יודעת שנכשלתי בגדול ואני יודעת שגם הצלחתי.

ואני יודעת שאני כבר לא פה אפילו שאני שוכבת כאן במיטה מולך ואני לא יכולה להסתכל לך בעיניים ואני לא רוצה שתגעי בי או תסתכלי עלי

אני יודעת שקיבלת את כל הצידה לדרך שאת צריכה וזקוקה לו אז אני נפרדת ממך בלב שלם מלא ספקות ואומרת לך שאת כבר לא זקוקה לי כמו שאני כבר לא זקוקה לך אז אני משחררת אותך ומבקשת שתשחררי גם אותי כי כבר הלכתי ממך ולעולם לא אעזוב אותך.

אז מלאי את ליבך בפרחים הוורדים המרהיבים שתלויים מולך משיח ההרדוף שבמדבר,

קחי אותם איתך וזכרי תמיד שאת הפרח הוורוד המרהיב שלי, לעולמי עד, לנצח נצחים.

(זה קטע שנכתב תוך כדי סדנת כתיבה עם גבי ניצן)

Read Full Post »

הרבה שנים הלכתי

נעה בחיי מגיבה לדרישות,

ילדתי ילדים

הנקתי טיפלתי האכלתי ניקיתי עניתי,

בדקתי כל הזמן מה מגיע לי

אמרו לי – מגיע לך! זכותך! תראי כמה את עושה!

אז הסתכלתי ראיתי בדקתי ואמרתי – נכון מגיע לי!

אז בדקתי כמה מגיע ואיך אני מוכיחה את זה לעזאזל?!

ולא שכחתי גם למדוד כמה אני מתקדמת

כל סנטימטר היה קריטי

אבל כל הזמן הרגשתי שמשהו בחופש הבסיסי שלי כבן אדם חסר

בחופש שלי להיות אני

כבלתי את עצמי בפחד

עד שיום אחד בחסד גדול נשלחה אלי ישועה

בפטיש ואיזמל פורקתי לחתיכות

ללא רחם עד שנרמסתי כליל

עד שלא נשאר זכר למי שהייתי

מעפר באת ואל עפר תשובי

ואיך הגעתי מעפר לכאן?

הרוח נשאה אותי.

אני, ההולכת, העושה, המתפקדת, המתאצמת לעולם לא היתה מגיעה עד הלום

רק עפר דק יכול היה להינשא כל כך רחוק מהאדמה המוכרת לה

רק משהו מטלטל באופן שלא יכלה לדמיין לעצמה

היה חזק מספיק בכדי לעורר אותה אל עצמה

לעורר את החלומות שנרדמו ונשכחו

את התשוקה לעוף

את האהבה לצלול לעומקים

את ההנאה הפשוטה והעדינה בלהיות עָלֶה, עפר, אדם.

(בתודה לרונית סלע שכתבה לי את המשפט "איזה מזל שאלוהים מתעקש אתנו על מה שטוב לנו!" והוא נשאר איתי יום יום מאז, מזכיר לי להודות. והוא הוליד את הפוסט הזה)

Read Full Post »