Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘טיפול’ Category

בשבוע שעבר אחינעם (בתי בת ה 4) התלוננה באמצע הלילה שכואבת לה האוזן. עברנו לילה לבן של בכי כאב והתפתלויות. טפטפנו לה לאוזן לסירוגין שמן זית עם לבנדר ושמן פיגם. למחרת בבוקר עוד כאב לה קצת ובצהריים הכאב גבר. לי לא היתה כל כוונה לקחת אותה לרופא אבל מכיוון שהיא מאד אוהבת רופאים וביקשה שוב ושוב ללכת לבסוף נענתי. כשהגענו יצא לה נוזל צהוב מהאוזן. הרופא הנחמד בדק אותה ואמר שיש לה דלקת אוזניים ושהנוזל מעיד על מורסה שככל הנראה התפוצצה, מה שמעיד על תהליך החלמה של הדלקת אבל עוד הוא אמר שמכיוון שעוד כואב לה כנראה שהפתח נדבק שוב ועכשיו יש סכנה לזיהום בתוך הפצע. הוא המליץ על אנטיביוטיקה ל10 ימים דרך הפה +טיפות אנטיביוטיות לאוזן! מכיוון שהוא מכיר אותי היטב הוא נתן לי המרשם עם חיוך ושלח אותי לדרכי. חזרנו הביתה כמו שנסענו – ללא האנטיביוטיקה. למחרת היא כבר הרגישה בסדר גמור. תגידו לי אתם – לא קצת ממהרים הרופאים לפעמים? ולחשוב שהייתי יכולה לדחוף לה כמויות אנטיביוטיקה סתם כך…

נפלאות כוחות הריפוי הטבעיים המולדים של גופינו. הגוף יודע היטב את עבודתו – אם רק ניתן לו הזדמנות.

אותי זה מרגש. כאב אוזניים שעובר בעצמו בעזרת תנאים תומכים לגוף ולנפש ללא התערבות חיצונית שמדכאת את הערכת, מרגש אותי ממש כמו שמרגשת אותי לידה טבעית, לידה בתנאים הטבעיים והתומכים שמאפשרים חווית גדילה והעצמה שאין שווה לה. אף אחד מן הדברים הללו אינם מובנים מאליהם בימינו. הקטן כגדול. אפשר להתחיל בקטן, לצבור אמונה בגוף. למשל לזכור שחום הוא תגובה בריאה של הגוף לדלקת ואין לדכא את החום (אלא במקרים יוצאי דופן). וירוסים ושפעות למיניהם הם תגובה לשינויים חיצוניים או פנימיים שהגוף עובר והם נועדו להעביר אותנו את השינויים השונים – כמו גשר. יש לאפשר להם להיות, לעשות את העבודה שלהם, לתת לגוף להסתגל לחדש.

אני אוהבת לחיות ככה. אוהבת לזכור להשיל את הפחד ולעטות על עצמי אמונה. שם אני פוגשת זיכרון של אמת עמוקה. זה לא דורש מאמץ, רק נשימה, מבט פנימה ונזכרים.

Read Full Post »

אני עוצמת עיניים, שקט… אחרי כמה נשימות מתחילה ניעה קלה כמו בסירה על מים שקטים, הלוך ושוב, עירסול שמביא איתו עוד שקט… המודעות נעה לכיוון אחר, תנועה איטית של התמלאות והתרוקנות וחוזר חלילה ומשנה מקצב…אני נשאבת פנימה כמו אל תוך מסע בחלל בין נופים לא מוכרים…

——————————————————————————————————————-

העניין שלי בהקשבה התחיל בהריון האחרון. הכנתי את עצמי ללידת בית ללא מיילדת. מרבית ההכנה עסקה בהקשבה פנימה, בהקשבה לעובר ובהקשבה לגוף שלי. כל יום הקדשתי זמן להקשבה הזאת. בהתחלה זה היה נעים ומרגיע אבל עם הזמן התחלתי להפליג בה למרחקים ארוכים בעונג מתגבר. בלידה עצמה נפלתי ישר אל תוך בועת השקט המוכרת שעטפה אותי מידי יום ויחד הפלגנו דרך תעלת הלידה עד היציאה… זה היה המסע הפיזי המופלא ביותר שחוויתי מימיי.

——————————————————————————————————————-

קצת איבדתי קשר עם ההקשבה עד שהתחלתי ללמוד קרניוסאקרל. לא ידעתי בדיוק למה אני נכנסת. חיפשתי עוד כלים שיסייעו לי לתת מענה עמוק ורציני יותר לבעיות שבהם העיסוי לא היה מספק. לא היה לי מושג איזה עולם עומד להיפתח בפני.

העבודה בקרניוסאקרל מבוססת בעיקרה על הקשבה. מטפלים רבים מכנים אותה "פסיכוטרפיה של הגוף".

בעזרת הקשבה למערכות שונות בגוף נוצר מרחב שמאפשר לגוף להתחיל לבטא את עצמו. ההקשבה הזאת משמשת מאין מראה שמשפקת חזרה לגוף את עצמו בשלמותו ומעוררת אותו אל עצמו, מעוררת את המשאבים הפנימיים הטבועים בנו מלידה. כך מתחילים תהליכי ריפוי.

בתחילה ההקשבה הזאת דרשה ממני מאמץ. המורה היתה מצביעה על המצח הכווץ שלי. תרפי.

בקרניוסאקרל אומרים "אל תחפש, תן לזה לבוא אליך"

נעזרתי "במנטרה" הזאת רבות, היא הזכירה לי שאני יכולה לסמוך. ככל שאני מרפה תוך כדי ההקשבה כך הגוף מספר יותר. או לחילופין כך אני פתוחה לקלוט יותר.

כמה לא מובנת מאליה היא  ההקשבה הזאת.

—————————————————————————————————————————–

בדרך כלל כאשר אנחנו מקשיבים לאדם אחר עוברת לנו בראש בו זמנית שיחה מקבילה –

אנחנו עונים לו בראש, מתווכחים איתו, מסכימים איתו או רוצים להוסיף … אבל תמיד יש לנו מה לומר.

הרבה פעמים אנחנו אפילו לא מאפשרים לו לסיים את דבריו, אנחנו נכנסים באמצע בלהט.

—————————————————————————————————————————–

לפני כמה ימים הבת שלי זרקה את כל הדברים שהיו על השולחן לרצפה מול העיניים שלי אחרי שסירבתי לבקשתה להביא לה עוד דף מהמגירה.

אוטומטית המחשבה שקפצה לחזית היתה "היא לא תעשה לי את זה, אני אראה לה מי כאן הבוס בבית הזה…" התכווצתי כולי ולפני שדרשתי ממנה באסרטיביות להרים הכל ומיד… לקחתי נשימה עמוקה ושמתי את כל השיחה הזאת בצד.

לרגע יכולתי להתבונן בה ובי, התבוננות נטולת שיפוט.

נוצר מקום שבו אפשר להיות  בלי הדרמה. האוויר היה נקי.

נתתי לגוף הוביל.

מצאתי את עצמי מתרוממת, מרימה  בשקט את הדברים שהיא זרקה ואז מרימה אותה בידיים, היא תפסה לי את הצוואר וחיבקה אותי חזק, אני מניחה שהיא הייתה מופתעת מהתגובה שלי. (רק אח"כ הבנתי שהרצון שהוביל אותי היה הרצון הפשוט להתקרב.)

לא דיברנו. הורדתי אותה נתתי לה יד והלכנו יחד להוציא דף מהמגירה.

—————————————————————————————————————————–

אני לומדת כמטפלת בקרניוסאקרל להיות כמה שיותר שקטה בגוף ובראש תוך כדי ההקשבה.

להיות במקום שלא "יודע" מה המטופל צריך.

להקשיב דרך הידיים שלי, דרך הגוף שלי.

אני לומדת  להקשיב עם מינימום מניפולציה. זה תהליך.

הרבה פעמים אני תופסת את עצמי תוך כדי הקשבה לגוף מנסה להניע תהליך מסויים. כל כך אוטומטי לי להיות "בפעולה".

כשאני עושה את זה אני יכולה להרגיש את המתח שנוצר, את האיום, אני לא סומכת על הגוף, על היכולות שלו,  על הקצב שלו.

עם הזמן אני לומדת כי מספיק לגוף אוזן קשבת תומכת ונוכחת בכדי שהוא יכיר בעצמו ויתחיל להניע את התהליכים הנדרשים בעצמו.

אני מוצאת שהגוף צמא לזה, מחכה לזה.

—————————————————————————————————————————–

חוסר ההקשבה מתחיל מן ההתחלה.

אני בדרך כלל מקשיבה לילדים שלי מהראש. (כשאני מקשיבה! הילדים זה האתגר הגדול ביותר שלי ביחס להקשבה)

אני מנסה להבין איזו תגובה תהיה נכונה, חינוכית, מה יביא לתוצאות הרצויות.

מה ירצה אותם, מה ישתיק אותם, מה ירגיע? העיקר שיהיה לי קצת שקט.

אני מקשיבה להם דרך פילטר "האמא הטובה" – איך אני אראה בעיני עצמי? בעיני אחרים? האם יצאתי חכמה? עצבנית? אסרטיבית מספיק?

אני מקשיבה להם מתוך הישרדות, "כן ,כן…" העיקר לעבור את היום הזה.

ואני גם מצליחה לפעמים להקשיב להם בפשטות.

—————————————————————————————————————————–

הקשבה לגוף והקשבה מהגוף – היא פעולה חיונית.

הגוף שלנו הוא "מכונה" יוצאת מן הכלל עם יכולות בלתי רגילות, הרבה יותר עצומות ממה שאנחנו מכירים בהן לרב.

הקשבה מדוייקת לגוף מעוררת אותנו להיזכר בטבע המולד שלנו, באחדות שלנו עם הבריאה כולה, מזכירה לנו את המקום השקט, חסר הפחד, הראשוני שממנו נובעים החיים.

איך הדבר הזה נשמר מאיתנו בסוד? סוד ההקשבה לגוף, ההקשבה בכלל- זה קסם!

כשמגלים אותו מתגלה עולם ומלואו.

ולא צריך ללמוד את זה, צריך רק להתחיל להקשיב ולהנות ממה שמתגלה.

יש אלף דרכים להקשיב.

—————————————————————————————————————————–

התפילה האישית שלי לעצמי היא ללמוד להקשיב לילדים שלי דרך הגוף – שלי ושלהם, בייחוד ככל שהם מתבגרים והראש החכם של כולנו הולך ותופס מקום נרחב.

Read Full Post »

לפני כשנה וחצי הלכתי לעשות בדיקות דם אחרי תקופה ממושכת של עייפות הולכת ומתגברת. במשך הרבה זמן חשבתי שזאת עצלות או דיכאון אבל בשלב מסויים כבר לא יכולתי להתעלם מזה יותר ובדיקות דם גילו שיש לי תת פעילות של בלוטת התריס.

הרופא נתן לי מרשם לאלטרוקסין והציע שאתחיל לקחת מיד. "מה יקרה אם לא אקח את התרופה?" שאלתי "את לא במצב של חיים או מוות בנתיים אז תהיי בסדר, השאלה היא האם תוכלי לחיות עם העייפות?"

כך הלכתי הביתה והתחלתי לחקור את הנושא. הרבה מחשבות רצו לי בראש.

אני לא אלאה אתכם פה בכל הפרטים של המסע הארוך שלי אבל בקצרה  ניסיתי בהתחלה לטפל בי בעצמי תוך הקשבה פנימה לגוף שלי, לצרכים שלי, לרצונות שלי, במדיטציות… עד שהעייפות הביאה אותי למצב של הכרעה, לא הרגשתי שאני יכולה לעשות את הדרך הזאת לבדי ופניתי למטפלים ברפואה המשלימה.

נסיתי הומאופטיה, דיקור, תזונה דרך הרפואה הסינית… כל דבר כזה ניסיתי תקופה של כמה חודשים. היה קשה להתמיד יותר זמן מזה מבלי לרצות לנסות משהו אחר שיביא להקלה.

כל דבר שדרש מאמץ פיזי כלשהו הרגיש כהר הגבוה ביותר שהיה עלי לתפס. הפעולות הכי יומיומיות דרשו ממני כוחות פיזיים ונפשיים שבקושי מצאתי. רק המחשבה על הכנת ארוחה למשפחה שלי או להלביש את הקטנה… יכלו להביא אותי לדיכאון.

יום יום הסתובבתי עם התחושה שלא ישנתי כל הלילה… ככה סחבתי כמעט שנתיים.

וכשהמצב נעשה כל כך רגיל כבר קשה לזכור שאי פעם היה אחרת. כל הזמן תהיתי מחדש אם זה אולי המצב הנורמלי של כל בני אדם ואני פשוט עצלנית?

הרופאים לא נתנו לי יותר מידי הכוונה או הסברים גם כשביקשתי. הרגשתי מאד לבד עם זה עד שמידי פעם הייתי מוצאת משהו שמישהו אחר כתב על זה מהחוויה האישית שלו וזה היה מרגיע ומנחם אותי. קשה להסביר למישהו אחר לחבר או בן זוג למה את נשפכת על הספה באמצע היום ולא מסוגלת לטפל בילדים שלך יום אחרי יום ואין לך איזו מחלה נראית לעין.

זאת הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה. אולי יש שם עוד מישהו שחווה את אותם סימפטומים ומרגיש עם זה לבד או סוחב רגשי אשמה על איך שהוא/היא חשים…

בלוטת התריס אחראית על כל כך הרבה פעילות בגוף. הגוף מתקשה לתפקד כשכל המערכת ההורמונאלית משובשת וזה משפיע על מערכת העיכול והאנרגיה בגוף ומצב הרוח.

לפני כחודש וחצי כשהייתי באמת על סף ייאוש וכבר קרובה מאד מאד להתחיל עם האלטרוקסין פגשתי מדקר שעובד בשיטת Stems And Branches  ואחרי טיפול אחד איתו הכל השתנה, כמו נס.

אני לא יודעת להגיד אם זה רק הטיפול שלו או שזאת התזונה המוקפדת מהרופאה הסינית שסוף סוף נכנסה לתוקף או שזה שילוב של הכל…או שפשוט הגיע הזמן, אבל זה לא חשוב לי כבר, העיקר שחזרתי לחיים – זאת התחושה.

ומה הביא אותי לכתוב את הפוסט הזה דווקא היום?

כי הערב אחרי תקופה מאד ממושכת (ועדיף לא לפרט כמה (-:) הרמתי את כל הבית ושטפתי אותו בכיף, בחדווה, בקלות – כמו פעם! דבר שהיה בלתי אפשרי לי לעשות עד לפני חודש וחצי.

ואם הדברים שלי יוכלו להביא נחמה לעוד מישהו אזי אני שמחה ואם אוכל להיות ליותר עזרה אשמח גם לתת פרטים נוספים.

Read Full Post »

 שבר כלי ,
יוצאת מהבית, עצובה, טרודה, מבולבלת
לצאת מהבית לעשות טיפולים במוצ"ש הקר הזה מרגיש כבד וקשה
בדרך באוטו נושמת אל תוך השקט והחושך
 
המגע בגוף של האישה שנשכבת על מיטת הטיפולים שלי
מביא איתו מזור מיידי לגופי ולנפשי
בסיום המחצית הראשונה של הטיפול אני מבקשת ממנה להסתובב וכבר כולי שרויה במסע המופלא של גילוי הגוף החדש הזה
אין פחד, אין דאגה, אין עצב… כל זה נשאר רחוק מאחורי, בעולם הולך ונעלם
ואני בעולם חדש
סקרנית עד אין קץ
הגוף שלפני נעתר
אני נשאבת פנימה… אין זמן, אין מקום
כאן, ברגע המיוחד הזה אני חושבת על המילה – אנרגיה
איך עוד אפשר לקרוא לזה?
זה מעבר למילים או להבנה
היא אמרה "את מדברת עם הגוף שלי"
כן, זה גוף מדבר עם גוף
לראש שלי אין מושג מה הידיים עושות
הן לא זקוקות לו
הן גם לא זקוקות לעיניים שלי
זה גם לא הידיים עושות
זאת חוויה כולית
היא שלמה
בין שתינו
זה לא אני המטפלת או היא המטופלת
זה ריקוד משותף
ללא ההתמסרות שלה אין שיחה
ללא ההתמסרות שלי לא מתקיים הריקוד
אבל כשהשתיים מתמסרות
זה משחק שלם
זה ריקוד טנגו או סלסה
זה עולם ומלואו
זה סיפוק שאין שני לו
וכשהיא מחבקת אותי בסוף ואומרת תודה לך אני רוצה לצעוק "תודה – לך!" (אבל אני לא צועקת רק אומרת)

Read Full Post »

"לא מגעיל אותך לגעת באנשים?" שואלים אותי מידי פעם.

מעניין שהשאלה הזאת מעולם לא התעוררה בי מעצמי וכששואלים אותי אני תמיד נעצרת לחשוב וגם אז לא בטוחה איך לענות.

לספר שמעולם לא חשבתי על זה?

אני מתחילה להבין שהשאלה הזאת לא נוגעת לי כנראה.

אני מעוניינת לגעת – מאד מעוניינת.

המגע הוא אמצעי התקשורת ביני לבין ה"מטופל" (ברגע שאמצא מילה יותר מדוייקת ונכונה למילה מטופל לבטח אעדכן אותה – רעיונות יתקבלו בשמחה)

המגע הוא תקשורת מסוג אחר

זאת תקשורת מאד מיוחדת (במיוחד אם מדובר בזרים או אנשים שהם לא בני משפחה או חברים קרובים).

באופן מיידי יש חשיפה

והחשיפה הזאת מחייבת אמון והתמסרות.

היחסים המיוחדים האילו מרגשים אותי מאד, נוגעים בי ואני מרגישה שכבוד גדול נפל בחלקי בכל פעם שאדם מגיע אלי לטיפול.

מאחורי מילים אפשר להסתיר כל כך הרבה

אפשר לשחק ולהתחמק

ואלוהים יודע שאני בהחלט עסוקה במשחקים כאילו ואחרים בתקשורת היומיומית שלי עם אחרים.

אבל כשאני נוגעת – שם סוף סוף יש רגיעה

אני יכולה לנוח

הראש שקט

הגוף יודע

הגוף שלי יודע

והגוף שלו/ה יודע/ת.

זה עדין וזה אינטימי

וזה ביחד שהוא בטוח מתחת למסיכות.

Read Full Post »