Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘הודיה’ Category

כשדופק הלב מואץ והגוף לא שקט (יש בו פחד)

אני חולצת נעליים

ולוקחת את הקטנה לטיול

היא בתלת אופן אדום

אני ברגליים יחפות,

כל צעד מחבר אותי לאדמה

מחבר אותי לנשימה

לעץ

לשמיים,

האוויר מנשים אותי

השמש מספרת לי סיפור מרהיב של אש, של חיוּת

הקטנה מספרת לי על עלה ועל אבן

ועל עליות וירידות

והיא צועקת לי כשאני הולכת לאיבוד בתוך הראש שלי

ומושכת אותי חזרה אליה בלולאות של אהבה והתפעלות

ואני מודה לאלוהים

על השבת ועל השקט

על שעת בין ערביים

על כפות רגליים

ואדמה ושמיים

Read Full Post »

עבדתי קשה, דברים טובים קרו

והתגאיתי ושמחתי

ואז משהו התחיל לכרסם בי

לאכול אותי מבפנים

כמו משהו שהולך ונרקב

אבל ניסיתי להתעלם

הרי יש כל כך הרבה טוב

הכל מצביע על הצלחה

לא רציתי להקשיב לקול שנידנד והציק ומשך לי בשולי החצאית

מה גם שלא הבנתי מה הוא מבקש

מה? לא מגיע לי טוב? שאלתי

למה לא? אני עובדת קשה

וזה מניב פירות, יש תוצאות.

אני יודעת שמגיע לי טוב כמו שלכל אחד מגיע טוב

וזה בכלל לא עניין של מגיע…

וככה זה נמשך עד שהגעתי לתחתית ובזחילה חיפשתי את דרכי

ומתוך החושך הבנתי שכנראה הלכתי לאיבוד כששכחתי להודות

להודות שכל זה, זה לא אני

לא היצירה שלי

שכחתי שכל זה ניתן לי בחסד

ועל החסד הזה חשוב להודות

להודות בזה שזה לא אני וזה לא שלי

להודות על זה שזה לא אני וזה לא שלי

לשחרר לאוויר העולם את כל הכבלים בתודה גדולה

כדי שיהיה אפשר להמשיך לשחק את החיים

עם לב יותר פתוח ופחות כבד

ובלי פחד

ועם יותר אהבה

Read Full Post »

 שבר כלי ,
יוצאת מהבית, עצובה, טרודה, מבולבלת
לצאת מהבית לעשות טיפולים במוצ"ש הקר הזה מרגיש כבד וקשה
בדרך באוטו נושמת אל תוך השקט והחושך
 
המגע בגוף של האישה שנשכבת על מיטת הטיפולים שלי
מביא איתו מזור מיידי לגופי ולנפשי
בסיום המחצית הראשונה של הטיפול אני מבקשת ממנה להסתובב וכבר כולי שרויה במסע המופלא של גילוי הגוף החדש הזה
אין פחד, אין דאגה, אין עצב… כל זה נשאר רחוק מאחורי, בעולם הולך ונעלם
ואני בעולם חדש
סקרנית עד אין קץ
הגוף שלפני נעתר
אני נשאבת פנימה… אין זמן, אין מקום
כאן, ברגע המיוחד הזה אני חושבת על המילה – אנרגיה
איך עוד אפשר לקרוא לזה?
זה מעבר למילים או להבנה
היא אמרה "את מדברת עם הגוף שלי"
כן, זה גוף מדבר עם גוף
לראש שלי אין מושג מה הידיים עושות
הן לא זקוקות לו
הן גם לא זקוקות לעיניים שלי
זה גם לא הידיים עושות
זאת חוויה כולית
היא שלמה
בין שתינו
זה לא אני המטפלת או היא המטופלת
זה ריקוד משותף
ללא ההתמסרות שלה אין שיחה
ללא ההתמסרות שלי לא מתקיים הריקוד
אבל כשהשתיים מתמסרות
זה משחק שלם
זה ריקוד טנגו או סלסה
זה עולם ומלואו
זה סיפוק שאין שני לו
וכשהיא מחבקת אותי בסוף ואומרת תודה לך אני רוצה לצעוק "תודה – לך!" (אבל אני לא צועקת רק אומרת)

Read Full Post »