Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘גוף’ Category

בשבוע שעבר אחינעם (בתי בת ה 4) התלוננה באמצע הלילה שכואבת לה האוזן. עברנו לילה לבן של בכי כאב והתפתלויות. טפטפנו לה לאוזן לסירוגין שמן זית עם לבנדר ושמן פיגם. למחרת בבוקר עוד כאב לה קצת ובצהריים הכאב גבר. לי לא היתה כל כוונה לקחת אותה לרופא אבל מכיוון שהיא מאד אוהבת רופאים וביקשה שוב ושוב ללכת לבסוף נענתי. כשהגענו יצא לה נוזל צהוב מהאוזן. הרופא הנחמד בדק אותה ואמר שיש לה דלקת אוזניים ושהנוזל מעיד על מורסה שככל הנראה התפוצצה, מה שמעיד על תהליך החלמה של הדלקת אבל עוד הוא אמר שמכיוון שעוד כואב לה כנראה שהפתח נדבק שוב ועכשיו יש סכנה לזיהום בתוך הפצע. הוא המליץ על אנטיביוטיקה ל10 ימים דרך הפה +טיפות אנטיביוטיות לאוזן! מכיוון שהוא מכיר אותי היטב הוא נתן לי המרשם עם חיוך ושלח אותי לדרכי. חזרנו הביתה כמו שנסענו – ללא האנטיביוטיקה. למחרת היא כבר הרגישה בסדר גמור. תגידו לי אתם – לא קצת ממהרים הרופאים לפעמים? ולחשוב שהייתי יכולה לדחוף לה כמויות אנטיביוטיקה סתם כך…

נפלאות כוחות הריפוי הטבעיים המולדים של גופינו. הגוף יודע היטב את עבודתו – אם רק ניתן לו הזדמנות.

אותי זה מרגש. כאב אוזניים שעובר בעצמו בעזרת תנאים תומכים לגוף ולנפש ללא התערבות חיצונית שמדכאת את הערכת, מרגש אותי ממש כמו שמרגשת אותי לידה טבעית, לידה בתנאים הטבעיים והתומכים שמאפשרים חווית גדילה והעצמה שאין שווה לה. אף אחד מן הדברים הללו אינם מובנים מאליהם בימינו. הקטן כגדול. אפשר להתחיל בקטן, לצבור אמונה בגוף. למשל לזכור שחום הוא תגובה בריאה של הגוף לדלקת ואין לדכא את החום (אלא במקרים יוצאי דופן). וירוסים ושפעות למיניהם הם תגובה לשינויים חיצוניים או פנימיים שהגוף עובר והם נועדו להעביר אותנו את השינויים השונים – כמו גשר. יש לאפשר להם להיות, לעשות את העבודה שלהם, לתת לגוף להסתגל לחדש.

אני אוהבת לחיות ככה. אוהבת לזכור להשיל את הפחד ולעטות על עצמי אמונה. שם אני פוגשת זיכרון של אמת עמוקה. זה לא דורש מאמץ, רק נשימה, מבט פנימה ונזכרים.

Read Full Post »

אנחנו נעים ונעים ונעים לעבר משהו, יעד זה או אחר וכל הזמן נדמה שאנחנו מתקרבים או מתרחקים או שהגענו
ובדיוק שנדמה שהגענו אנחנו מגלים שאנחנו עדיין בדרך וזה אינסופי ולעתים מייאש.
זה בדרך כלל מייאש כשלא ברור לנו לאיזה כיוון אנחנו הולכים או כשאנחנו לא יודעים איזה נתיב לקחת או כשאנחנו מוצאים את עצמינו שוב ושוב באותו המקום או במקום דומה.
והזמן מתקדם כל כך מהר במיוחד ככל שאנחנו מתבגרים ובוא זמנית תלויה מעלינו השאלה הנצחית, מה הספקנו עד כה? לאן הגענו? מה השגנו?
ואנחנו מודדים את עצמינו על פי ההישגים של חברים, שכנים, קולגות… אנחנו מסתכלים החוצה, מסביב, מעבר לפינה ומרגישים שהכל חומק לנו מבין הידיים, הזמן, הכסף, האהבה, החלומות.
מספיק שתכננתי תוכניות למחר והם התבטלו ואני חשה איך מגדל הקלפים הרם שבניתי מתמוטט בתוכי ואת מקומו לוקחים הספקות הפחדים חוסר הביטחון הנהירה למלא את המקום החסר.
המפליא הוא שכולנו הולכים את אותה הדרך הפשוטה והאמת בא היא אחת. אותה הדרך בדיוק. את הדרך של הלא נודע עד המוות.
ועדיין אנחנו ממשיכים לדמות לעצמינו שאנחנו יודעים מה יהיה מחר. שאנחנו מנווטים את הספינה הזאת. שאנחנו הקפטן, ואנחנו כל כך מזועזעים כשהדברים לא קורים כמתוכנן.
Simplify you life כתבה לי דודתי כשהעלתי בפניה את נושא החרדות שחזרו לפקוד אותי.
הרגשתי את הגוף שלי מתלמלא חדווה לקריאת המילים הפשוטות.
אנחת רווחה.
Simplify your life
כשמילים מדברות אמת, הגוף מגיב מעצמו. חשתי הקלה מיידית.
פשטות
לפשוט מעלי את המיותר, את השכבות שמכבידות עלי.
לוקחת נשימה.
כל לילה אני נכנסת למיטה, שוכבת על הגב, מניחה את איברי בנינוחות על המזרון, עוצמת עיניים נושמת ומקשיבה לרחשי גופי.
לתנועה הפנימית, לקולות, לתחושות.
אני נותנת למחשבות שלי לנדוד, לצייר לי ציורים פסיכדליים, כאוות נפשם.
אני יוצאת למסע בתוכי.
אני מחכה לזמן הזה כל היום.
מחכה לשקט הזה שבתוכו נמצא כל כך הרבה עניין, כל כך הרבה לא נודע ולא מודע שצף אל פני השטח ולוקח אותי לשיטוט.
אני מרותקת כל לילה מחדש.
והימים, מה עם הימים? איפה בהם המקום ללא ידוע?
מה ניתן לפשוט מהם?
איפה ההקשבה ביום? היכן ומתי היא נעלמת בתוך סבך התכנונים הדאגות הציפיות המחויבויות שמתעוררות עם הזריחה?
והשמש לעולם נאמנה.
עוד הקלה.

Read Full Post »

לפני כשנה וחצי הלכתי לעשות בדיקות דם אחרי תקופה ממושכת של עייפות הולכת ומתגברת. במשך הרבה זמן חשבתי שזאת עצלות או דיכאון אבל בשלב מסויים כבר לא יכולתי להתעלם מזה יותר ובדיקות דם גילו שיש לי תת פעילות של בלוטת התריס.

הרופא נתן לי מרשם לאלטרוקסין והציע שאתחיל לקחת מיד. "מה יקרה אם לא אקח את התרופה?" שאלתי "את לא במצב של חיים או מוות בנתיים אז תהיי בסדר, השאלה היא האם תוכלי לחיות עם העייפות?"

כך הלכתי הביתה והתחלתי לחקור את הנושא. הרבה מחשבות רצו לי בראש.

אני לא אלאה אתכם פה בכל הפרטים של המסע הארוך שלי אבל בקצרה  ניסיתי בהתחלה לטפל בי בעצמי תוך הקשבה פנימה לגוף שלי, לצרכים שלי, לרצונות שלי, במדיטציות… עד שהעייפות הביאה אותי למצב של הכרעה, לא הרגשתי שאני יכולה לעשות את הדרך הזאת לבדי ופניתי למטפלים ברפואה המשלימה.

נסיתי הומאופטיה, דיקור, תזונה דרך הרפואה הסינית… כל דבר כזה ניסיתי תקופה של כמה חודשים. היה קשה להתמיד יותר זמן מזה מבלי לרצות לנסות משהו אחר שיביא להקלה.

כל דבר שדרש מאמץ פיזי כלשהו הרגיש כהר הגבוה ביותר שהיה עלי לתפס. הפעולות הכי יומיומיות דרשו ממני כוחות פיזיים ונפשיים שבקושי מצאתי. רק המחשבה על הכנת ארוחה למשפחה שלי או להלביש את הקטנה… יכלו להביא אותי לדיכאון.

יום יום הסתובבתי עם התחושה שלא ישנתי כל הלילה… ככה סחבתי כמעט שנתיים.

וכשהמצב נעשה כל כך רגיל כבר קשה לזכור שאי פעם היה אחרת. כל הזמן תהיתי מחדש אם זה אולי המצב הנורמלי של כל בני אדם ואני פשוט עצלנית?

הרופאים לא נתנו לי יותר מידי הכוונה או הסברים גם כשביקשתי. הרגשתי מאד לבד עם זה עד שמידי פעם הייתי מוצאת משהו שמישהו אחר כתב על זה מהחוויה האישית שלו וזה היה מרגיע ומנחם אותי. קשה להסביר למישהו אחר לחבר או בן זוג למה את נשפכת על הספה באמצע היום ולא מסוגלת לטפל בילדים שלך יום אחרי יום ואין לך איזו מחלה נראית לעין.

זאת הסיבה שאני כותבת את הפוסט הזה. אולי יש שם עוד מישהו שחווה את אותם סימפטומים ומרגיש עם זה לבד או סוחב רגשי אשמה על איך שהוא/היא חשים…

בלוטת התריס אחראית על כל כך הרבה פעילות בגוף. הגוף מתקשה לתפקד כשכל המערכת ההורמונאלית משובשת וזה משפיע על מערכת העיכול והאנרגיה בגוף ומצב הרוח.

לפני כחודש וחצי כשהייתי באמת על סף ייאוש וכבר קרובה מאד מאד להתחיל עם האלטרוקסין פגשתי מדקר שעובד בשיטת Stems And Branches  ואחרי טיפול אחד איתו הכל השתנה, כמו נס.

אני לא יודעת להגיד אם זה רק הטיפול שלו או שזאת התזונה המוקפדת מהרופאה הסינית שסוף סוף נכנסה לתוקף או שזה שילוב של הכל…או שפשוט הגיע הזמן, אבל זה לא חשוב לי כבר, העיקר שחזרתי לחיים – זאת התחושה.

ומה הביא אותי לכתוב את הפוסט הזה דווקא היום?

כי הערב אחרי תקופה מאד ממושכת (ועדיף לא לפרט כמה (-:) הרמתי את כל הבית ושטפתי אותו בכיף, בחדווה, בקלות – כמו פעם! דבר שהיה בלתי אפשרי לי לעשות עד לפני חודש וחצי.

ואם הדברים שלי יוכלו להביא נחמה לעוד מישהו אזי אני שמחה ואם אוכל להיות ליותר עזרה אשמח גם לתת פרטים נוספים.

Read Full Post »

 שבר כלי ,
יוצאת מהבית, עצובה, טרודה, מבולבלת
לצאת מהבית לעשות טיפולים במוצ"ש הקר הזה מרגיש כבד וקשה
בדרך באוטו נושמת אל תוך השקט והחושך
 
המגע בגוף של האישה שנשכבת על מיטת הטיפולים שלי
מביא איתו מזור מיידי לגופי ולנפשי
בסיום המחצית הראשונה של הטיפול אני מבקשת ממנה להסתובב וכבר כולי שרויה במסע המופלא של גילוי הגוף החדש הזה
אין פחד, אין דאגה, אין עצב… כל זה נשאר רחוק מאחורי, בעולם הולך ונעלם
ואני בעולם חדש
סקרנית עד אין קץ
הגוף שלפני נעתר
אני נשאבת פנימה… אין זמן, אין מקום
כאן, ברגע המיוחד הזה אני חושבת על המילה – אנרגיה
איך עוד אפשר לקרוא לזה?
זה מעבר למילים או להבנה
היא אמרה "את מדברת עם הגוף שלי"
כן, זה גוף מדבר עם גוף
לראש שלי אין מושג מה הידיים עושות
הן לא זקוקות לו
הן גם לא זקוקות לעיניים שלי
זה גם לא הידיים עושות
זאת חוויה כולית
היא שלמה
בין שתינו
זה לא אני המטפלת או היא המטופלת
זה ריקוד משותף
ללא ההתמסרות שלה אין שיחה
ללא ההתמסרות שלי לא מתקיים הריקוד
אבל כשהשתיים מתמסרות
זה משחק שלם
זה ריקוד טנגו או סלסה
זה עולם ומלואו
זה סיפוק שאין שני לו
וכשהיא מחבקת אותי בסוף ואומרת תודה לך אני רוצה לצעוק "תודה – לך!" (אבל אני לא צועקת רק אומרת)

Read Full Post »