Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘אימהות’ Category

בשבוע שעבר אחינעם (בתי בת ה 4) התלוננה באמצע הלילה שכואבת לה האוזן. עברנו לילה לבן של בכי כאב והתפתלויות. טפטפנו לה לאוזן לסירוגין שמן זית עם לבנדר ושמן פיגם. למחרת בבוקר עוד כאב לה קצת ובצהריים הכאב גבר. לי לא היתה כל כוונה לקחת אותה לרופא אבל מכיוון שהיא מאד אוהבת רופאים וביקשה שוב ושוב ללכת לבסוף נענתי. כשהגענו יצא לה נוזל צהוב מהאוזן. הרופא הנחמד בדק אותה ואמר שיש לה דלקת אוזניים ושהנוזל מעיד על מורסה שככל הנראה התפוצצה, מה שמעיד על תהליך החלמה של הדלקת אבל עוד הוא אמר שמכיוון שעוד כואב לה כנראה שהפתח נדבק שוב ועכשיו יש סכנה לזיהום בתוך הפצע. הוא המליץ על אנטיביוטיקה ל10 ימים דרך הפה +טיפות אנטיביוטיות לאוזן! מכיוון שהוא מכיר אותי היטב הוא נתן לי המרשם עם חיוך ושלח אותי לדרכי. חזרנו הביתה כמו שנסענו – ללא האנטיביוטיקה. למחרת היא כבר הרגישה בסדר גמור. תגידו לי אתם – לא קצת ממהרים הרופאים לפעמים? ולחשוב שהייתי יכולה לדחוף לה כמויות אנטיביוטיקה סתם כך…

נפלאות כוחות הריפוי הטבעיים המולדים של גופינו. הגוף יודע היטב את עבודתו – אם רק ניתן לו הזדמנות.

אותי זה מרגש. כאב אוזניים שעובר בעצמו בעזרת תנאים תומכים לגוף ולנפש ללא התערבות חיצונית שמדכאת את הערכת, מרגש אותי ממש כמו שמרגשת אותי לידה טבעית, לידה בתנאים הטבעיים והתומכים שמאפשרים חווית גדילה והעצמה שאין שווה לה. אף אחד מן הדברים הללו אינם מובנים מאליהם בימינו. הקטן כגדול. אפשר להתחיל בקטן, לצבור אמונה בגוף. למשל לזכור שחום הוא תגובה בריאה של הגוף לדלקת ואין לדכא את החום (אלא במקרים יוצאי דופן). וירוסים ושפעות למיניהם הם תגובה לשינויים חיצוניים או פנימיים שהגוף עובר והם נועדו להעביר אותנו את השינויים השונים – כמו גשר. יש לאפשר להם להיות, לעשות את העבודה שלהם, לתת לגוף להסתגל לחדש.

אני אוהבת לחיות ככה. אוהבת לזכור להשיל את הפחד ולעטות על עצמי אמונה. שם אני פוגשת זיכרון של אמת עמוקה. זה לא דורש מאמץ, רק נשימה, מבט פנימה ונזכרים.

Read Full Post »

היא הולכת סחור סחור כבר יומיים

אולי השיגעון תפס אותה סוף סוף

מבפנים כאוס, רעש ומהומה של קולות פנימיים מציף אותה

מבחוץ הרעש של הילדים מוציא אותה מדעתה

היא לא יודעת איך תעבור את היום הזה.

אילו הייתה חכמה הייתה קמה מהכסא מוציאה את העוף מהמקרר ומתחילה לבשל

עוזרת לקטנה לרדת מהשולחן

מנחמת את השלישי על המכה שקיבל בראש

עוזרת לשני להכין סנדוויץ'

מקשיבה לשיר שהבכור משמיע לה

מכניסה כביסה למכונה

מטאטא את הרצפה

מכינה לעצמה כוס תה

נותנת לדמעות לזלוג

משוחחת קצת עם אמה שכבר לא בחיים (תמיד שיחות נבונות מלאות אהבה והומור)

מלטפת את הכלב

עושה סיבוב קטן תחת האורנים

נותנת לרוח ללטף לה את הפנים

מחייכת קצת

ומקבלת את השבת שמחכה לה.

(פעם כשהשני היה קטן הוא ביקש ממנה שתצא איתו החוצה לראות משהו, "אני לא יכולה עכשיו" ענתה לו "אני עושה כלים". "זה בסדר" הוא השיב "אף אחד לא יעשה אותם בשבילך, את יכולה לבוא")

Read Full Post »

שמי ציפורה שטיין, אני בת 58, אמא ל 7 ילדים, סבתא ל 15 נכדים ויש לי עוד שלושה חודשים לחיות. אני יודעת את האמת הזאת בתוכי כבר הרבה זמן.

אני אישה בת 58 אבל מרגישה כמו תינוקת, ילדה, רב חיי אני מסתכלת במראה ולא מבינה מי האישה מולי שמתבגרת.

אני אישה בת 58 ואני רוצה לצעוק לעולם שרק התחלתי את חיי ועוד לא עשיתי שום דבר.

אני אישה בת 58 שחולמת להיות סופרת כשתגדל וחולמת על אהבת אמת שמעולם לא הייתה לה ולעולם לא תהיה.

אני אישה בת 58 שעוד לא למדה ללכת או לדבר.

אני אישה בת 58 שעוד לא יודעת את שמה.

אני אישה בת 58 עם 7 ילדים שעוד לא גידלתי ועוד לא הספקתי לאהוב ועוד לא הספקתי ללמד

שעוד לא הספיקה ללמוד

שעוד לא הספיקה לשמוע

שעוד לא הספיקה לראות

שעוד לא הספיקה.

עוד לא הספיקה להרגיש אישה

עוד לא הספיקה להיות אישה.

הספיקה ללדת, להניק, להאכיל, לחבק, ללטף, לנטוש, לחזור, ללכת, לברוח

שעוד לא הספיקה.

רק נולדתי ועוד לא נולדתי וכל מה שאני רוצה זה להיוולד ואני הולכת למות.

ואפילו לחשוב עליכם ילדים אהובים ויקרים שלי רק מכעיס אותי ומעורר בי שנאה וזעם על שאתם ממשיכים ואני לא ואני הרי הבאתי אתכם עד הלום ועכשיו אתם נותנים לי ללכת, ככה, זונחים אותי, נוטשים אותי

ואתם רוצים לבוא להיות איתי בימיי האחרונים ואני, איך אומר לכם את זה, לא רוצה, לא רוצה לראות אתכם, את הפרצופים היפים והצעירים שלכם

כמו פעם כשכל גבר שהייתי מביאה הביתה היה מתאהב בכן בנותיי היקרות לי מפז שכל חיי קינאתי בכן, שתלכו לעזאזל ואל תעזבו אותי להישאב אל תוך החור השחור שכבר נשאבתי אל תוכו.

תנו לי יד, אל תעזבו אותי ככה להישאב לעוד מקום בודד, מבדידות לבדידות.

בשביל מה הבאתי אתכם לעולם המזוין הזה אם לא בשביל לאהוב אותי, לגאול אותי מהבדידות הקיומית שנולדתי אל תוכו.

לגאול אותי מהנטישה של אמא שלי, של אחיי, של כל גבר שאי פעם אהבתי.

מעולם לא הבנתם אותי ולעולם לא תבינו אותי.

אתם חלק מבשרי מדמי מעצמותיי.

הלב שלי מורכב מ 7 נפשות קטנות ולעולם לא תדעו ולא תבינו ולא תקבלו את האהבה שלא תאמינו שאהבתי ותסחבו את החוסר הזה לעולמי עד, לנצח איתכם עד הקבר כמו שאני סחבתי,

החוסר המעיק הזה, החור שנשאר לעולם פעור ומשתוקק, שלא מבין את ערכו את

משמעותו – להימלא, להימלא בדברים הקטנים של העולם הזה, של החיים.

להימלא ברגע אחד של שקט, בצליל אחד של מוצרט, בלגימה אחת של מים, במבט אחד של נכד, ב"תודה" אחת "אמא",

בגאווה שחשתי כשראיתי אותך פעם ראשונה על במה וידעתי שאת מוכשרת ויכולתי להגיד לך את זה ויכולתי להיות סוף סוף האמא שרציתי להיות והאמא שרצית שאהיה – הגאה.

ויכולתי להגיד לך את זה כי לרגע נעלמה הקנאה ומילאה את מקומה הגאווה.

רגע אחד שבו הרגשתי ראויה כי הרגשתי חלק מכל זה, חלק מעולם שבו אנשים מרגישים ראויים וטובים ושלמים, ולא בגלל הכישרון ולא בגלל הגאווה, בגלל האהבה, האהבה שפתחה לי את העיניים לראות מי את ומי אני דרכך.

ואהבתי אותך ואני אוהבת אותך כמו שמעולם לא אהבתי ותסלחי לי שלא אהבתי את עצמי כמו שאהבתי אותך

תסלחי לי ביתי היקרה על שלא הצלחתי למלא את אינסוף החללים הריקים שבתוכי עד יומי האחרון ודעי לך שזה היה כל מסעת נפשי, חיי.

חיפשתי אנה ואנה, מבפנים ומבחוץ, הפכתי עולמות, חפרתי ברפש המזוהם של השאול, זעקתי למלאכים שבשמיים, מסרתי את גופי ונשמתי לבודהה, לישו, לאלוהים, לָגברים, מסרתי וחילקתי וחיפשתי ופיזרתי ואספתי

והנה אני כאן היום, בת 58, עור עצמות ודם שמתפוררים ונמוגים, נפש שעוזבת את בשרה ואני מתה מפחד ואני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי ואני יודעת שנכשלתי בגדול ואני יודעת שגם הצלחתי.

ואני יודעת שאני כבר לא פה אפילו שאני שוכבת כאן במיטה מולך ואני לא יכולה להסתכל לך בעיניים ואני לא רוצה שתגעי בי או תסתכלי עלי

אני יודעת שקיבלת את כל הצידה לדרך שאת צריכה וזקוקה לו אז אני נפרדת ממך בלב שלם מלא ספקות ואומרת לך שאת כבר לא זקוקה לי כמו שאני כבר לא זקוקה לך אז אני משחררת אותך ומבקשת שתשחררי גם אותי כי כבר הלכתי ממך ולעולם לא אעזוב אותך.

אז מלאי את ליבך בפרחים הוורדים המרהיבים שתלויים מולך משיח ההרדוף שבמדבר,

קחי אותם איתך וזכרי תמיד שאת הפרח הוורוד המרהיב שלי, לעולמי עד, לנצח נצחים.

(זה קטע שנכתב תוך כדי סדנת כתיבה עם גבי ניצן)

Read Full Post »

פעמים רוצה האישה מקום

להימצא בו

הרחק

קרוב קרוב אצל עצמה, בצמידות

בשקט אטום

במרחק

מן השאר

מן החיים שפורעים את שערותייה

מן הבלגן אשר מחוללים בביתה

ממה שנשפך על הרצפה ונמרח על הקירות

מן הנשים האחרות

 

פעמים רוצה האישה מקום

וגם כשברגע שנכתבות המילים הללו

היא גומעת אותיות שהן גלגל ההצלה שלה,

מתפסים על החלונות

וקוראים לה

ובוכים

וביטנה ועינייה קוראות לה מבפנים

ונשברים דברים מבחוץ

 

פעמים רוצה האישה מקום

להתפרע בה עם עצמה

בשמחת השיכחה

בשיגעון הפנימי

לשאוג ולנהום

באדֹם

 

פעמים רוצה האישה מקום

לשהות בו

כמו ענן

Read Full Post »

הרבה שנים הלכתי

נעה בחיי מגיבה לדרישות,

ילדתי ילדים

הנקתי טיפלתי האכלתי ניקיתי עניתי,

בדקתי כל הזמן מה מגיע לי

אמרו לי – מגיע לך! זכותך! תראי כמה את עושה!

אז הסתכלתי ראיתי בדקתי ואמרתי – נכון מגיע לי!

אז בדקתי כמה מגיע ואיך אני מוכיחה את זה לעזאזל?!

ולא שכחתי גם למדוד כמה אני מתקדמת

כל סנטימטר היה קריטי

אבל כל הזמן הרגשתי שמשהו בחופש הבסיסי שלי כבן אדם חסר

בחופש שלי להיות אני

כבלתי את עצמי בפחד

עד שיום אחד בחסד גדול נשלחה אלי ישועה

בפטיש ואיזמל פורקתי לחתיכות

ללא רחם עד שנרמסתי כליל

עד שלא נשאר זכר למי שהייתי

מעפר באת ואל עפר תשובי

ואיך הגעתי מעפר לכאן?

הרוח נשאה אותי.

אני, ההולכת, העושה, המתפקדת, המתאצמת לעולם לא היתה מגיעה עד הלום

רק עפר דק יכול היה להינשא כל כך רחוק מהאדמה המוכרת לה

רק משהו מטלטל באופן שלא יכלה לדמיין לעצמה

היה חזק מספיק בכדי לעורר אותה אל עצמה

לעורר את החלומות שנרדמו ונשכחו

את התשוקה לעוף

את האהבה לצלול לעומקים

את ההנאה הפשוטה והעדינה בלהיות עָלֶה, עפר, אדם.

(בתודה לרונית סלע שכתבה לי את המשפט "איזה מזל שאלוהים מתעקש אתנו על מה שטוב לנו!" והוא נשאר איתי יום יום מאז, מזכיר לי להודות. והוא הוליד את הפוסט הזה)

Read Full Post »

כשדופק הלב מואץ והגוף לא שקט (יש בו פחד)

אני חולצת נעליים

ולוקחת את הקטנה לטיול

היא בתלת אופן אדום

אני ברגליים יחפות,

כל צעד מחבר אותי לאדמה

מחבר אותי לנשימה

לעץ

לשמיים,

האוויר מנשים אותי

השמש מספרת לי סיפור מרהיב של אש, של חיוּת

הקטנה מספרת לי על עלה ועל אבן

ועל עליות וירידות

והיא צועקת לי כשאני הולכת לאיבוד בתוך הראש שלי

ומושכת אותי חזרה אליה בלולאות של אהבה והתפעלות

ואני מודה לאלוהים

על השבת ועל השקט

על שעת בין ערביים

על כפות רגליים

ואדמה ושמיים

Read Full Post »

רק אני מרגישה כמו ילדה שכל הזמן טועה או מתבלבלת או שוכחת, בעולם שבו כולם מבוגרים אחראיים סביבי?

רק אני מאחרת להביא את הילדים לבית הספר?

רק אני שונאת שהם מקבלים שיעורי בית?

רק אני שוכחת להביא להם כובע וקרם הגנה לטיולים?

רק אני שוכחת לקבוע להם תור לרופא שיניים ונזכרת רק כשהם כבר צריכים טיפול שורש, וכשמגיעה סוף סוף לתור מגלה שהגענו ביום הלא נכון?

רק לי אין לי כח להאכיל אותם ארוחת ערב ומקווה שהם ירדמו לפני שישימו לב שעוד לא אכלו?

רק אצלי התשובה הכי רווחת לשאלות של הילדים שלי היא "לא יודעת, תשאלו את אבא"?

רק אני לא מצליחה לזכור מה ההבדל בין פק"מ למק"מ ומה זה קופת גמל או קרן השתלמות – ולא משנה כמה פעמים מסבירים לי?!

ואם צריך למכור דולרים אני אומרת לקנות וכשצריך לקנות אומרת למכור ולא מבינה למה אומרים למכור כשנראה לי שצריך להגיד לקנות ובכלל למה לא אומרים פשוט להחליף???!!!

רק אני מחכה שלוש שנים להזמין בעל מקצוע לתקן את הדליפה בכיור?

רק אני מזמינה בעל מקצוע ולא שואלת אותו לפני שהוא מתחיל כמה כל זה יעלה?!

רק אני לא מבינה מה תפקידה של האופוזיציה או זוכרת מי שר החינוך עכשיו?

רק אני אומרת את האמת כשעדיף היה לעגל בפינות

אבל משקרת כשכדאי היה לומר את האמת?

רק אני לא יודעת לתמצת?

 

ועכשיו יותר מתמיד כשאני בונה ומגשימה חלום אני גם מפחדת יותר מתמיד

ונרגשת יותר מתמיד

ועושה טעויות טפשיות

ואני רוצה להסתיר אותם

אני רוצה להיראות מבחוץ מסודרת מבוגרת ומבינה עניין

ולפעמים הפער בין מי שאני לבין מי שהייתי רוצה להידמות לו מרגיש גדול עד כדי כך שאני רוצה לוותר על הכל ולחזור אחורה

לימים בהם לא ניסיתי להגשים חלומות

שבקושי חלמתי אותם.

ככה הרגשתי היום

כשטעיתי מתוך אימפולסיביות

והרגשתי את העולם סביבי מתפורר – על לא כלום

על הבושה

וזה מה שהניע אותי לכתוב עכשיו,

בכתיבה אני מיישרת את ההדורים ביני לבין עצמי

ביני לבין העולם

תודה

Read Full Post »