Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘אחריות’ Category

בשבוע שעבר אחינעם (בתי בת ה 4) התלוננה באמצע הלילה שכואבת לה האוזן. עברנו לילה לבן של בכי כאב והתפתלויות. טפטפנו לה לאוזן לסירוגין שמן זית עם לבנדר ושמן פיגם. למחרת בבוקר עוד כאב לה קצת ובצהריים הכאב גבר. לי לא היתה כל כוונה לקחת אותה לרופא אבל מכיוון שהיא מאד אוהבת רופאים וביקשה שוב ושוב ללכת לבסוף נענתי. כשהגענו יצא לה נוזל צהוב מהאוזן. הרופא הנחמד בדק אותה ואמר שיש לה דלקת אוזניים ושהנוזל מעיד על מורסה שככל הנראה התפוצצה, מה שמעיד על תהליך החלמה של הדלקת אבל עוד הוא אמר שמכיוון שעוד כואב לה כנראה שהפתח נדבק שוב ועכשיו יש סכנה לזיהום בתוך הפצע. הוא המליץ על אנטיביוטיקה ל10 ימים דרך הפה +טיפות אנטיביוטיות לאוזן! מכיוון שהוא מכיר אותי היטב הוא נתן לי המרשם עם חיוך ושלח אותי לדרכי. חזרנו הביתה כמו שנסענו – ללא האנטיביוטיקה. למחרת היא כבר הרגישה בסדר גמור. תגידו לי אתם – לא קצת ממהרים הרופאים לפעמים? ולחשוב שהייתי יכולה לדחוף לה כמויות אנטיביוטיקה סתם כך…

נפלאות כוחות הריפוי הטבעיים המולדים של גופינו. הגוף יודע היטב את עבודתו – אם רק ניתן לו הזדמנות.

אותי זה מרגש. כאב אוזניים שעובר בעצמו בעזרת תנאים תומכים לגוף ולנפש ללא התערבות חיצונית שמדכאת את הערכת, מרגש אותי ממש כמו שמרגשת אותי לידה טבעית, לידה בתנאים הטבעיים והתומכים שמאפשרים חווית גדילה והעצמה שאין שווה לה. אף אחד מן הדברים הללו אינם מובנים מאליהם בימינו. הקטן כגדול. אפשר להתחיל בקטן, לצבור אמונה בגוף. למשל לזכור שחום הוא תגובה בריאה של הגוף לדלקת ואין לדכא את החום (אלא במקרים יוצאי דופן). וירוסים ושפעות למיניהם הם תגובה לשינויים חיצוניים או פנימיים שהגוף עובר והם נועדו להעביר אותנו את השינויים השונים – כמו גשר. יש לאפשר להם להיות, לעשות את העבודה שלהם, לתת לגוף להסתגל לחדש.

אני אוהבת לחיות ככה. אוהבת לזכור להשיל את הפחד ולעטות על עצמי אמונה. שם אני פוגשת זיכרון של אמת עמוקה. זה לא דורש מאמץ, רק נשימה, מבט פנימה ונזכרים.

Read Full Post »

.
 יש לי דחף בימים האחרונים לומר משהו בקול רם (לעצמי).

כשרציתי ללדת את הלידה הרביעית שלי לבד בבית ללא מיילדת והרב הגדול פחד עבורי וניסה להניע אותי מזה, כולל אפילו מיילדות בית… זה לא שינה הרבה כי קול פנימי הוביל אותי. קול שהיה חזק מכל קול אחר שהניע אותי בחיי עד אז.
פחדתי מהלידה הזאת אפילו אחרי שהיו לי 3 לידות בית קודמות נפלאות ללא שום סיבוכים.
המחשבה היחידה שהרגיעה את הפחד היתה המחשבה ללדת לבדי, ללא אף גורם אחר מבחוץ שיכול לקחת אחריות על המצב. נותרתי סומכת אך ורק על עצמי ועל הבריאה שהכל יתנהל בדיוק כפי שהוא צריך.
הדבר היחיד שהטריד אותי בבחירה שלי ללדת לבד היה הפחד ממה שתגיד החברה מסביב אם תקרה "תקלה" בלידה.
פחדתי לקחת אחריות מהבחינה הזאת. פחדתי מה יגידו עלי אם… פחדתי לטעות, פחדתי להיות נאשמת…
חייתי עם הפחד הזה במהלך כמעט כל ההריון עד כיומיים לפני הלידה, עד שהבנתי שזה חלק בלתי נפרד מהבחירה שלי ללדת לבד. לקיחת אחריות.
התמסרות מלאה לבריאה והבנה וקבלה עמוקה שלא אני אחראית כלל.
פרדוקס החיים – לוקחת אחריות על אי האחראיות.


היום אותם קולות עולים בתוכי ואני נאלצת שוב להתמודדות.
ליבי מנחה אותי בצורה ברורה לא להישאב למערבולת הפחד סביב המילה פוליו.
לשמחתי אני לא פותחת את הרדיו לשמוע חדשות אבל הפעמים הספורות שנקלעתי לשמוע חדשות בימים האחרונים הספיקו לי בכדי לזהות את התנועה השקרית של הפחד.
                                                                                                                                                                                      הספיקו לי בכדי לדעת בוודאות שאני לא מעוניינת ליטול חלק בתנועה הזאת.
הספיקו לי בכדי להזכיר לעצמי שאני יכולה לזהות את האמת הפנימית שלי רק אם אני בשקט עם עצמי.
בוחרת את הבחירה שלי שלא אני בוחרת כלל.
בובה על חוטים שמביטה בעיניים פקוחות ועוצמת אותן בעדינות ובעייפות ונחה כשצריך.
נושמת עמוק ויודעת שיש כאן משהו גדול יותר ממה שרואות עיניי בכל רגע ורגע. מתמסרת לחוסר היכולת שלי לראות את התמונה הגדולה.
וכשעיניי עצומות וחשה את הרגיעה והמנוחה הפנימית בחושך המוחלט יודעת אמת שמתקיימת מעבר לפחד ומודה על הבחירות שלא אני בוחרת.

הכי נעים לא להאמין לפחד ולא לבחור מתוך פחד. מותר ואפשר לשים את הפחד בצד בכל רגע ולגלות משהו אחר.

Read Full Post »

אנחנו נעים ונעים ונעים לעבר משהו, יעד זה או אחר וכל הזמן נדמה שאנחנו מתקרבים או מתרחקים או שהגענו
ובדיוק שנדמה שהגענו אנחנו מגלים שאנחנו עדיין בדרך וזה אינסופי ולעתים מייאש.
זה בדרך כלל מייאש כשלא ברור לנו לאיזה כיוון אנחנו הולכים או כשאנחנו לא יודעים איזה נתיב לקחת או כשאנחנו מוצאים את עצמינו שוב ושוב באותו המקום או במקום דומה.
והזמן מתקדם כל כך מהר במיוחד ככל שאנחנו מתבגרים ובוא זמנית תלויה מעלינו השאלה הנצחית, מה הספקנו עד כה? לאן הגענו? מה השגנו?
ואנחנו מודדים את עצמינו על פי ההישגים של חברים, שכנים, קולגות… אנחנו מסתכלים החוצה, מסביב, מעבר לפינה ומרגישים שהכל חומק לנו מבין הידיים, הזמן, הכסף, האהבה, החלומות.
מספיק שתכננתי תוכניות למחר והם התבטלו ואני חשה איך מגדל הקלפים הרם שבניתי מתמוטט בתוכי ואת מקומו לוקחים הספקות הפחדים חוסר הביטחון הנהירה למלא את המקום החסר.
המפליא הוא שכולנו הולכים את אותה הדרך הפשוטה והאמת בא היא אחת. אותה הדרך בדיוק. את הדרך של הלא נודע עד המוות.
ועדיין אנחנו ממשיכים לדמות לעצמינו שאנחנו יודעים מה יהיה מחר. שאנחנו מנווטים את הספינה הזאת. שאנחנו הקפטן, ואנחנו כל כך מזועזעים כשהדברים לא קורים כמתוכנן.
Simplify you life כתבה לי דודתי כשהעלתי בפניה את נושא החרדות שחזרו לפקוד אותי.
הרגשתי את הגוף שלי מתלמלא חדווה לקריאת המילים הפשוטות.
אנחת רווחה.
Simplify your life
כשמילים מדברות אמת, הגוף מגיב מעצמו. חשתי הקלה מיידית.
פשטות
לפשוט מעלי את המיותר, את השכבות שמכבידות עלי.
לוקחת נשימה.
כל לילה אני נכנסת למיטה, שוכבת על הגב, מניחה את איברי בנינוחות על המזרון, עוצמת עיניים נושמת ומקשיבה לרחשי גופי.
לתנועה הפנימית, לקולות, לתחושות.
אני נותנת למחשבות שלי לנדוד, לצייר לי ציורים פסיכדליים, כאוות נפשם.
אני יוצאת למסע בתוכי.
אני מחכה לזמן הזה כל היום.
מחכה לשקט הזה שבתוכו נמצא כל כך הרבה עניין, כל כך הרבה לא נודע ולא מודע שצף אל פני השטח ולוקח אותי לשיטוט.
אני מרותקת כל לילה מחדש.
והימים, מה עם הימים? איפה בהם המקום ללא ידוע?
מה ניתן לפשוט מהם?
איפה ההקשבה ביום? היכן ומתי היא נעלמת בתוך סבך התכנונים הדאגות הציפיות המחויבויות שמתעוררות עם הזריחה?
והשמש לעולם נאמנה.
עוד הקלה.

Read Full Post »