Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘אורח חיים’ Category

ארבעים שנה.

השקט תופס יותר מקום, הקצב המהיר מאט, סדר העדיפויות משתנה.

חמלה וקבלה מקבלים נוכחות עמוקה יותר.

מאדם סוער מאד נעשית יותר פשוטה מבפנים.

הפער בין הרצון להיות משהו מסוים לבין האדם שהיא אני מצטמצם.

היום ישובה על המרפסת עם אהובי נזכרתי כיצד עד לא מזמן כל ריב בינינו היה הופך את עולמי. נזכרתי איך היינו רבים, איך היינו צועקים אחד על השני, איך הריבים היו נמשכים על פני ימים, איך היינו פוגעים ונפגעים.

ההודיה והניסיון לראות את הטוב בכל דבר היה במאמץ.

כמו המאמץ לקום בבוקר להניק ילד, לנקות בית, לבשל ארוחה, אחרי לילה כואב ומתיש של שיחה כבדה על זוגיות על שיתוף פעולה על פרידה…

וכשהמוות עמד בפתח וכבר משירה אליו מבט בלית ברירה וכל מה שרוצה זה לנוס על חיי ומוצאת שוב שאין לאן, כי אין לאן, קורה משהו בפנים.

והמשהו הזה לא קורה בבת אחת או ברגע.

ההבנה מחלחלת פנימה לאט על פני שנים.

אין לאן לברוח לא מהצער, לא מהפחד, לא מהמוות ולא מהחיים.

והחיים והמוות שהם מקופלים האחד בתוך השני, הם הפרדוקס של הקיום הזה – הם התנועה, הם היצירה והיופי.

התנועה הפנימית קוראת  באיטיות ורק בדיעבד אפשר לזהות אותה. כמו צמיחה של ילד.

ההבנה שאין לאן לברוח, – ברגע האמת היא מחרידה וקרוב לוודאי שאם היה לאן היינו ממשיכים עד אינסוף. ברגעים קשים הכי אנושי זה לחפש את הדרך המהירה ביותר להרגיש יותר טוב.

כמו החלל הריק שאי אפשר למלא וכמה שאנחנו ממלאים אותו הוא רק נפער עמוק ורחב יותר וכל האנרגיה הולכת לשם. ומתישהו אנחנו מבינים שהחלל הריק הזה הוא רק נקודת מבט, שמספיק להפנות את תשומת הלב למקום אחר והנה ציפורים בשמיים, משב רוח, ריח של פריחה ואדמה לחה, אור השמש,  אינספור כוכבים בשמים, שקט של ים בתוכינו ומספיק לנשום ולמלא את הריאות ולהרגיש את החיים.

וכשיש מספיק שקט בפנים אפשר גם לעצום עיניים ולתת לחושך למלא את שדה הראיה בלא פחד. אפשר לחוש את המרחב האינסופי של המוות ולהתמוסס בתוכו בעדינות.

וכל זה קורה מעצמו אם רוצים בזה. אי אפשר להפסיק לברוח תוך כדי מנוסה ולמדתי שגם זה בסדר.

למדתי מחבר יקר שמספיק להתחיל ב – לא להתנגד להתנגדות. כאן התחלתי וכאן אני ממשיכה.

Read Full Post »

אנחנו נעים ונעים ונעים לעבר משהו, יעד זה או אחר וכל הזמן נדמה שאנחנו מתקרבים או מתרחקים או שהגענו
ובדיוק שנדמה שהגענו אנחנו מגלים שאנחנו עדיין בדרך וזה אינסופי ולעתים מייאש.
זה בדרך כלל מייאש כשלא ברור לנו לאיזה כיוון אנחנו הולכים או כשאנחנו לא יודעים איזה נתיב לקחת או כשאנחנו מוצאים את עצמינו שוב ושוב באותו המקום או במקום דומה.
והזמן מתקדם כל כך מהר במיוחד ככל שאנחנו מתבגרים ובוא זמנית תלויה מעלינו השאלה הנצחית, מה הספקנו עד כה? לאן הגענו? מה השגנו?
ואנחנו מודדים את עצמינו על פי ההישגים של חברים, שכנים, קולגות… אנחנו מסתכלים החוצה, מסביב, מעבר לפינה ומרגישים שהכל חומק לנו מבין הידיים, הזמן, הכסף, האהבה, החלומות.
מספיק שתכננתי תוכניות למחר והם התבטלו ואני חשה איך מגדל הקלפים הרם שבניתי מתמוטט בתוכי ואת מקומו לוקחים הספקות הפחדים חוסר הביטחון הנהירה למלא את המקום החסר.
המפליא הוא שכולנו הולכים את אותה הדרך הפשוטה והאמת בא היא אחת. אותה הדרך בדיוק. את הדרך של הלא נודע עד המוות.
ועדיין אנחנו ממשיכים לדמות לעצמינו שאנחנו יודעים מה יהיה מחר. שאנחנו מנווטים את הספינה הזאת. שאנחנו הקפטן, ואנחנו כל כך מזועזעים כשהדברים לא קורים כמתוכנן.
Simplify you life כתבה לי דודתי כשהעלתי בפניה את נושא החרדות שחזרו לפקוד אותי.
הרגשתי את הגוף שלי מתלמלא חדווה לקריאת המילים הפשוטות.
אנחת רווחה.
Simplify your life
כשמילים מדברות אמת, הגוף מגיב מעצמו. חשתי הקלה מיידית.
פשטות
לפשוט מעלי את המיותר, את השכבות שמכבידות עלי.
לוקחת נשימה.
כל לילה אני נכנסת למיטה, שוכבת על הגב, מניחה את איברי בנינוחות על המזרון, עוצמת עיניים נושמת ומקשיבה לרחשי גופי.
לתנועה הפנימית, לקולות, לתחושות.
אני נותנת למחשבות שלי לנדוד, לצייר לי ציורים פסיכדליים, כאוות נפשם.
אני יוצאת למסע בתוכי.
אני מחכה לזמן הזה כל היום.
מחכה לשקט הזה שבתוכו נמצא כל כך הרבה עניין, כל כך הרבה לא נודע ולא מודע שצף אל פני השטח ולוקח אותי לשיטוט.
אני מרותקת כל לילה מחדש.
והימים, מה עם הימים? איפה בהם המקום ללא ידוע?
מה ניתן לפשוט מהם?
איפה ההקשבה ביום? היכן ומתי היא נעלמת בתוך סבך התכנונים הדאגות הציפיות המחויבויות שמתעוררות עם הזריחה?
והשמש לעולם נאמנה.
עוד הקלה.

Read Full Post »