Feeds:
פוסטים
תגובות

Archive for the ‘אהבה’ Category

ארבעים שנה.

השקט תופס יותר מקום, הקצב המהיר מאט, סדר העדיפויות משתנה.

חמלה וקבלה מקבלים נוכחות עמוקה יותר.

מאדם סוער מאד נעשית יותר פשוטה מבפנים.

הפער בין הרצון להיות משהו מסוים לבין האדם שהיא אני מצטמצם.

היום ישובה על המרפסת עם אהובי נזכרתי כיצד עד לא מזמן כל ריב בינינו היה הופך את עולמי. נזכרתי איך היינו רבים, איך היינו צועקים אחד על השני, איך הריבים היו נמשכים על פני ימים, איך היינו פוגעים ונפגעים.

ההודיה והניסיון לראות את הטוב בכל דבר היה במאמץ.

כמו המאמץ לקום בבוקר להניק ילד, לנקות בית, לבשל ארוחה, אחרי לילה כואב ומתיש של שיחה כבדה על זוגיות על שיתוף פעולה על פרידה…

וכשהמוות עמד בפתח וכבר משירה אליו מבט בלית ברירה וכל מה שרוצה זה לנוס על חיי ומוצאת שוב שאין לאן, כי אין לאן, קורה משהו בפנים.

והמשהו הזה לא קורה בבת אחת או ברגע.

ההבנה מחלחלת פנימה לאט על פני שנים.

אין לאן לברוח לא מהצער, לא מהפחד, לא מהמוות ולא מהחיים.

והחיים והמוות שהם מקופלים האחד בתוך השני, הם הפרדוקס של הקיום הזה – הם התנועה, הם היצירה והיופי.

התנועה הפנימית קוראת  באיטיות ורק בדיעבד אפשר לזהות אותה. כמו צמיחה של ילד.

ההבנה שאין לאן לברוח, – ברגע האמת היא מחרידה וקרוב לוודאי שאם היה לאן היינו ממשיכים עד אינסוף. ברגעים קשים הכי אנושי זה לחפש את הדרך המהירה ביותר להרגיש יותר טוב.

כמו החלל הריק שאי אפשר למלא וכמה שאנחנו ממלאים אותו הוא רק נפער עמוק ורחב יותר וכל האנרגיה הולכת לשם. ומתישהו אנחנו מבינים שהחלל הריק הזה הוא רק נקודת מבט, שמספיק להפנות את תשומת הלב למקום אחר והנה ציפורים בשמיים, משב רוח, ריח של פריחה ואדמה לחה, אור השמש,  אינספור כוכבים בשמים, שקט של ים בתוכינו ומספיק לנשום ולמלא את הריאות ולהרגיש את החיים.

וכשיש מספיק שקט בפנים אפשר גם לעצום עיניים ולתת לחושך למלא את שדה הראיה בלא פחד. אפשר לחוש את המרחב האינסופי של המוות ולהתמוסס בתוכו בעדינות.

וכל זה קורה מעצמו אם רוצים בזה. אי אפשר להפסיק לברוח תוך כדי מנוסה ולמדתי שגם זה בסדר.

למדתי מחבר יקר שמספיק להתחיל ב – לא להתנגד להתנגדות. כאן התחלתי וכאן אני ממשיכה.

Read Full Post »

גבעול דק מזדקף ברוח, סביב הכל מתנועע מתעופף מתקפל הולך ושב

יש ימים שזה מסחרר את הדעת או את הלב

מתבוננת מהצד

הפער בין הרעש והשקט, בין העכור והצלול הולך ומצטמצם או מתרחב, זה לא ברור

אולי זה קורה בו זמנית

 

היא למדה שהיא נאהבת לא בזכות ועל אף המוזיקה שהיא שומעת, הספרים שהיא לא קוראת, האוכל שהיא מבשלת, הבגדים שהיא לובשת

דיעותיה ,פניה או גופה

ולהיפך

 

היא טועה לא מעט

דברים הולכים לאיבוד, דברים אחרים נשברים או מתקלקלים ושום דבר אינו נעשה בזמן, דחייה כרונית קוראים לזה

והיא חשבה אלף פעמים שזה אבוד אבל הוא לא נתן לה ללכת

אף פעם

בעקשנות.

 

שנים לקח לה לבין את זה

שנים

שלא בזכות,

ועל אף,

וגבעולים ועקשנות

 

ועוד שנים יקח לה להבין שכאשר תבוא לכתוב יכתב מה שיכתב

ולא בזכות ועל אף ראויה האהבה

Read Full Post »

לכתוב פשוט

לכתוב פשוט כי היא אוהבת

ללא קשר לכישרון או יכולת

לכתוב כי  זה בא לה מהלב,

כי היא נהנית לחפש את המילים,

כי היא נהנית להוציא אותם החוצה,

כי היא נהנית מהאקט הפיזי של הנחת הדיו מעֵט שאהוב עליה במיוחד על נייר קצת ישן,

כי זה אתגר עבורה.

ועדיין צריכה להזכיר לעצמה יום יום כי זאת זכותה

זכותו של כל אדם

ואתמול אמרה לעצמה לא תכתוב עוד

כי מה היא חושבת לעצמה?

כי אולי אחרים מגחכים?

כי מה לה ולשפה?

ובכל זאת התיישבה כהרגלה

בערב אחרי שהבית נדם והפסיק לקרוא בשמה

עם העט והנייר והסיגריה היומית וכתבה.

זאת אהבה.

Read Full Post »

שמי ציפורה שטיין, אני בת 58, אמא ל 7 ילדים, סבתא ל 15 נכדים ויש לי עוד שלושה חודשים לחיות. אני יודעת את האמת הזאת בתוכי כבר הרבה זמן.

אני אישה בת 58 אבל מרגישה כמו תינוקת, ילדה, רב חיי אני מסתכלת במראה ולא מבינה מי האישה מולי שמתבגרת.

אני אישה בת 58 ואני רוצה לצעוק לעולם שרק התחלתי את חיי ועוד לא עשיתי שום דבר.

אני אישה בת 58 שחולמת להיות סופרת כשתגדל וחולמת על אהבת אמת שמעולם לא הייתה לה ולעולם לא תהיה.

אני אישה בת 58 שעוד לא למדה ללכת או לדבר.

אני אישה בת 58 שעוד לא יודעת את שמה.

אני אישה בת 58 עם 7 ילדים שעוד לא גידלתי ועוד לא הספקתי לאהוב ועוד לא הספקתי ללמד

שעוד לא הספיקה ללמוד

שעוד לא הספיקה לשמוע

שעוד לא הספיקה לראות

שעוד לא הספיקה.

עוד לא הספיקה להרגיש אישה

עוד לא הספיקה להיות אישה.

הספיקה ללדת, להניק, להאכיל, לחבק, ללטף, לנטוש, לחזור, ללכת, לברוח

שעוד לא הספיקה.

רק נולדתי ועוד לא נולדתי וכל מה שאני רוצה זה להיוולד ואני הולכת למות.

ואפילו לחשוב עליכם ילדים אהובים ויקרים שלי רק מכעיס אותי ומעורר בי שנאה וזעם על שאתם ממשיכים ואני לא ואני הרי הבאתי אתכם עד הלום ועכשיו אתם נותנים לי ללכת, ככה, זונחים אותי, נוטשים אותי

ואתם רוצים לבוא להיות איתי בימיי האחרונים ואני, איך אומר לכם את זה, לא רוצה, לא רוצה לראות אתכם, את הפרצופים היפים והצעירים שלכם

כמו פעם כשכל גבר שהייתי מביאה הביתה היה מתאהב בכן בנותיי היקרות לי מפז שכל חיי קינאתי בכן, שתלכו לעזאזל ואל תעזבו אותי להישאב אל תוך החור השחור שכבר נשאבתי אל תוכו.

תנו לי יד, אל תעזבו אותי ככה להישאב לעוד מקום בודד, מבדידות לבדידות.

בשביל מה הבאתי אתכם לעולם המזוין הזה אם לא בשביל לאהוב אותי, לגאול אותי מהבדידות הקיומית שנולדתי אל תוכו.

לגאול אותי מהנטישה של אמא שלי, של אחיי, של כל גבר שאי פעם אהבתי.

מעולם לא הבנתם אותי ולעולם לא תבינו אותי.

אתם חלק מבשרי מדמי מעצמותיי.

הלב שלי מורכב מ 7 נפשות קטנות ולעולם לא תדעו ולא תבינו ולא תקבלו את האהבה שלא תאמינו שאהבתי ותסחבו את החוסר הזה לעולמי עד, לנצח איתכם עד הקבר כמו שאני סחבתי,

החוסר המעיק הזה, החור שנשאר לעולם פעור ומשתוקק, שלא מבין את ערכו את

משמעותו – להימלא, להימלא בדברים הקטנים של העולם הזה, של החיים.

להימלא ברגע אחד של שקט, בצליל אחד של מוצרט, בלגימה אחת של מים, במבט אחד של נכד, ב"תודה" אחת "אמא",

בגאווה שחשתי כשראיתי אותך פעם ראשונה על במה וידעתי שאת מוכשרת ויכולתי להגיד לך את זה ויכולתי להיות סוף סוף האמא שרציתי להיות והאמא שרצית שאהיה – הגאה.

ויכולתי להגיד לך את זה כי לרגע נעלמה הקנאה ומילאה את מקומה הגאווה.

רגע אחד שבו הרגשתי ראויה כי הרגשתי חלק מכל זה, חלק מעולם שבו אנשים מרגישים ראויים וטובים ושלמים, ולא בגלל הכישרון ולא בגלל הגאווה, בגלל האהבה, האהבה שפתחה לי את העיניים לראות מי את ומי אני דרכך.

ואהבתי אותך ואני אוהבת אותך כמו שמעולם לא אהבתי ותסלחי לי שלא אהבתי את עצמי כמו שאהבתי אותך

תסלחי לי ביתי היקרה על שלא הצלחתי למלא את אינסוף החללים הריקים שבתוכי עד יומי האחרון ודעי לך שזה היה כל מסעת נפשי, חיי.

חיפשתי אנה ואנה, מבפנים ומבחוץ, הפכתי עולמות, חפרתי ברפש המזוהם של השאול, זעקתי למלאכים שבשמיים, מסרתי את גופי ונשמתי לבודהה, לישו, לאלוהים, לָגברים, מסרתי וחילקתי וחיפשתי ופיזרתי ואספתי

והנה אני כאן היום, בת 58, עור עצמות ודם שמתפוררים ונמוגים, נפש שעוזבת את בשרה ואני מתה מפחד ואני יודעת שעשיתי כמיטב יכולתי ואני יודעת שנכשלתי בגדול ואני יודעת שגם הצלחתי.

ואני יודעת שאני כבר לא פה אפילו שאני שוכבת כאן במיטה מולך ואני לא יכולה להסתכל לך בעיניים ואני לא רוצה שתגעי בי או תסתכלי עלי

אני יודעת שקיבלת את כל הצידה לדרך שאת צריכה וזקוקה לו אז אני נפרדת ממך בלב שלם מלא ספקות ואומרת לך שאת כבר לא זקוקה לי כמו שאני כבר לא זקוקה לך אז אני משחררת אותך ומבקשת שתשחררי גם אותי כי כבר הלכתי ממך ולעולם לא אעזוב אותך.

אז מלאי את ליבך בפרחים הוורדים המרהיבים שתלויים מולך משיח ההרדוף שבמדבר,

קחי אותם איתך וזכרי תמיד שאת הפרח הוורוד המרהיב שלי, לעולמי עד, לנצח נצחים.

(זה קטע שנכתב תוך כדי סדנת כתיבה עם גבי ניצן)

Read Full Post »